בימינו, כשאנשים רגילים לגמוע מרחקים ברכב כדי להגיע לעבודתם או למפגשים חברתיים ומשפחתיים, פעמים רבות אדם רואה תוך כדי נסיעתו הרים, גבעות וימים, ומתעוררת שאלה, האם יברך גם על ראייה כזו שנעשית כדרך אגב ובאופן שגרתי. יסוד הספק, שבעבר, כשהיו מהלכים ברגל או על חמור, רק לעיתים נדירות ראו נופים מיוחדים, וכשהיו רואים את הים, התרגשו מראייתו, וכשהיו מהלכים ליד החוף ופתאום ראו את הרי הכרמל הנישאים ונושקים לחוף, התרגשו מראייתם. אבל כיום, רגילים לנסוע שם הלוך ושוב, והמראה נעשה שגרתי. יתר על כן, בעבר, כאשר אנשים הלכו רגלי ועל חמורים, היו רגילים לראות פחות הרים, ולכן הר-תבור והכרמל נחשבו בעיניהם כהרים מרגשים ביותר, אבל כיום, שאנשים רגילים לטייל בארצות רבות, וכבר ראו הרים גבוהים ונישאים מאלה, הכרמל והר-תבור עלולים להיראות בעיניהם כהרים בינוניים שאינם מעוררים רושם מיוחד.
למעשה, רק מי ששם ליבו לנופים המיוחדים, נחשב כ'רואה' שצריך לברך. אבל מי שהנופים עברו לפני עיניו בלא שהתבונן בהם – לא יברך. ועל כן יש לחלק בין שני סוגי ראייה: בעת טיול ובעת נסיעה שגרתית. בעת טיול, כאשר המגמה להתבונן ביופי הבריאה, ברור שיש לברך על כל הנופים המיוחדים, ובכללם הים, הר-תבור והכרמל, ובלבד שלא ראה אותם שלושים יום ואינו גר או רגיל לנסוע בקרבתם (כמבואר בהלכה הקודמת). וגם מי שבאופן אישי אינו מתפעל, כיוון שיצא לטיול כדי לראות את הנופים, הרי שהוא מחשיב אותם וחובה עליו לברך. ואם יש לו ספק אם מראה ההר או הגבעה או המדבר מרשימים מספיק, נכון שיאמר את הברכה בלא שם ומלכות. ואם מטיילים נוהגים לבוא לראותם, סימן שהם מרשימים, ויש לברך עליהם בלא ספק.
ובעת נסיעה שגרתית, הדין תלוי בהתפעלות ובהתרגשות. אם המראה מעורר את תשומת ליבו – יברך. ואם אינו תופס את תשומת ליבו, למרות שהוא רואה אותו – לא יברך. למשל, הנוסע מירושלים לחיפה דרך כביש החוף, אם ישים את ליבו לים ויתרגש מעט – יברך. ואם לא – לא יברך. אם ישים לב להרי הכרמל ויתבונן במראם המיוחד ויתרגש מעט – יברך, ואם לא – לא יברך. וכך לגבי התבור, הכנרת והרים נישאים שביהודה ושומרון.[4]
מי שנסע ליד ים או ליד הר גדול, ולא שם ליבו למראהו, ולכן גם לא בירך, ובתוך שלושים יום שוב נסע והתבונן והתפעל מהמראה – לא יברך. ואף שבעת הראייה הקודמת לא התרגש ולא בירך, מכל מקום היא נחשבת כראייה שגורמת שכל מה שיראה בתוך שלושים יום לא ייחשב כראייה חדשה. כי זה שלא בירך בפעם הקודמת לא היה מפני שלא ראה, אלא מפני שלא התפעל מראייתו. אבל אם הראיה הראשונה היתה מרחוק או מזווית שאינה מרשימה – יברך על הראייה השנייה.
ו – רעידת אדמה, כוכבי שביט, רוחות זועפות
בדרך כלל אנו נפגשים עם הטבע המסודר – השמש זורחת ושוקעת כסדרה, הכוכבים נעים במסילותיהם, והכל ניצב על מכונו, ועל כך אנו מודים לה' בברכת 'יוצר המאורות' וב'פסוקי דזמרה'. אולם לפעמים אנו נפגשים עם תופעות יוצאות דופן שמזעזעות את הנפש, עד שנראה כאילו הסדרים שטבע הבורא בעולמו אינם מחזיקים עוד מעמד. אבל עלינו לזכור כי הכל מאת ה' הוא, וגם התופעות החריגות והמזעזעות הם מעשיו וגבורותיו, שנועדו ליישר את העולם ולתקנו, וכפי שאמרו חכמים (ברכות נט, א): "לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב".
חמש תופעות מופלאות ומרעישות הזכירו חכמים: א) החש ברעידת אדמה. ב) הרואה כוכב שביט שטס בשמיים, וכן הרואה כוכב נופל, שהוא מטאור שנפגש באטמוספירה ונשרף עד שאורו מבהיק. ג) על רוחות סערה זועפות. ד) הרואה ברקים. ה) השומע רעמים (שו"ע רכז, א).
ומה יברך? אחת משתי ברכות: או "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שכוחו וגבורתו מלא עולם", או "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית". לכתחילה עדיף לברך על האירועים המפחידים, כדוגמת סערה נוראה, רעידת אדמה חזקה ורעמים, 'שכוחו וגבורתו'; ועל הפחות מפחידים, כדוגמת כוכבים וברקים – 'מעשה בראשית' (עי' מ"ב רכז, ד-ה).
החש ברעידת אדמה, אפילו קלה – מברך. ואם בסמוך לזה יחוש ברעידה נוספת, בברכה שבירך תחילה פטר גם את הרעידה שלאחריה. אבל אם כבר הסיח דעתו והרגיש שוב ברעידת אדמה, יברך בשנית (ברכ"י רכז, ג). ואף שלמדנו לגבי ברכות הראייה שמברכים על אותו מראה רק לאחר שלושים יום, כאן מדובר ברעידת אדמה אחרת, והרי היא כמראה אחר.
הרואה כוכב שביט ובירך על ראייתו, ובלילה שאחריו ראה אותו שוב, לא יברך עליו, הואיל ולא עברו שלושים יום מראייתו. ואם יראה בלילה שלאחריו כוכב שביט אחר – יברך עליו. ואם בלילה אחד יראה שני כוכבי שביט, או כוכב שביט וכוכב שנופל, לא יברך על השני ברכה נוספת, מפני שיש מי שסובר שברכה אחת עולה על כל הכוכבים שאדם רואה בלילה אחד (מ"ב רכז, א-ב).
רוחות סערה, על רוחות חזקות וזועפות במיוחד, כטורנדו והוריקן, שבכוחן לעקור עצים ולהחריב בתים רעועים, יברך 'שכוחו וגבורתו', ואם בירך 'מעשה בראשית' – יצא. ועל רוח פחות זועפת, אבל עדיין חזקה דיה להעיף דברים כבדים ממקומם, יברך אך ורק 'מעשה בראשית' (מ"א רכז, א, עפ"י ירושלמי ותוס'). וכל זמן שמדובר באותה סופה לא יברך עליה פעמיים. אבל אם הסופה הסתיימה ואחר זמן התחילה סופה אחרת, יברך שוב.
יש אומרים שעל כל תופעת טבע מיוחדת, כדוגמת הר געש בהתפרצותו, גייזר, מפלי מים מרשימים וליקוי חמה או לבנה, צריכים לברך, ומה שחכמים מנו אינו אלא דוגמא. ויש שמסתפקים בזה. למעשה, ראוי למתפעל מהם לברך.[5]