הכרת הטוב היא ערך מוסרי ראשון במעלה. ויסוד זה פשוט כל כך עד שאמרו חכמים (ברכות לה, א), שהתורה לא ציוותה אותנו לברך על הנאותינו כי אין צורך לצוות על כך, שכן הדבר מובן מסברה פשוטה, שאדם צריך להודות על מה שקיבל מבוראו.
כדי להבין יותר את ערך הכרת הטוב, נפתח בהכרת הטוב שבין אדם לחבירו. אדם שיודע להעריך את חבריו על הטוב שהם מעניקים לו, הוא אדם עניו, שמכיר בכך שהוא איננו מרכז העולם, ולא הכל חייבים לעזור לו ולהעניק לו מתנות. אך לא די שיכיר טובה בליבו, צריך גם שיבטא זאת במילים של תודה, שעל ידי כך תגדל האהבה שבין מעניק החסד למקבל, והחשק של שניהם לעשות מעשים טובים יתעצם. בנוסף לכך, אדם שרגיל להכיר תודה נהנה ושמח בעולמו, הוא שם לב לכל הדברים הטובים שבחייו, הוא אינו מקבל אותם כמובנים מאליהם, הוא מתפעל בכל פעם מחדש מכל המעשים הקטנים והגדולים שעושים למענו, וכל חיוך קטן ומילה טובה משמחים את לבו.
אבל כפוי הטובה חוטא בגאווה, כאילו הוא האדם החשוב ביותר, וכל השאר חייבים לעמוד לשירותו. בנוסף לחטאו הוא גם לא יהיה מאושר, תמיד ירגיש שלא שרתו אותו כראוי, שלא התייחסו אליו מספיק יפה. והוא גם מזיק לכל הסובבים אותו, מפני שהוא גורם לאנשים טובים להרגיש רע ולהתייאש מלעשות חסד.
ההודאה הגדולה ביותר ראויה לבורא העולם, שברא את העולם כולו בטובו, בחן, בחסד וברחמים. הודו לה' כי טוב – כי לעולם חסדו. רבים יודעים שיש בורא לעולם, אבל כל זמן שהם אינם מודים לו על הטובה, הם אינם מחוברים לאמונה עצמה. בלא ההודאה, הידיעה כי ה' ברא את העולם ריקה מתוכן, בלא משמעות בונה. ההודאה לה' היא הביטוי הממשי של האמונה, ועל ידה האדם מתרגל לראות את החסד האלוקי שמלווה אותו תמיד, ומתוך כך הוא יכול להידבק בבוראו, ללכת בדרכיו, למלא את ייעודו העליון ולתקן עולם במלכות שד-י. ואף רבונו של עולם לימד אותנו לראות בטובו של העולם, שנאמר בסוף מעשה הבריאה (בראשית א, לא): "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". שמתוך כך נוכל להתרומם למידה הטובה של ההודאה לה' ולהידבק בדרכיו.
במידה מסוימת, חטא אדם הראשון התחיל בכפיות טובה. את כל עצי הגן נתן ה' לאדם הראשון, ורק מעץ הדעת ציווהו שלא לאכול. אילו היו אדם וחוה אסירי תודה על כל הטוב שנתן להם ה', היו זוכים ליהנות מן העולם, מהעצים הנפלאים ומהפירות הטעימים, ולא היו מתאווים כלל לאכול מעץ הדעת. אבל כיוון שלא הכירו בטובה, כל המתנות הטובות שקיבלו נעשו מובנות מאליהן, ולא מצאו בהן נחת, ורק נשארה להם טינה כבושה, מדוע מעץ הדעת אסור להם לאכול. וכשבא הנחש להסיתם, נפלו וחטאו. גם לאחר החטא המשיך אדם הראשון לכפור בטובה, ואמר (בראשית ג, יב): "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל". מי יודע, אולי אם היה מתוודה ואומר: "אתה ה' אלוהי נתת לי אשה לשמוח עימה, ואני במקום להודות לך, שקעתי במחשבות אנוכיות ומתוך כך נתקלקלנו וחטאנו", אולי היה נסלח לו ולא היה מגורש מגן עדן. נמצא אם כן שבאמירת הברכות בכוונה אנחנו מתקנים את חטא אדם הראשון.
על פי כל זה מובן מדוע דקדקו כל כך חז"ל בדיני ברכות עד שתקנו ברכה מיוחדת לכל סוג של הנאה, ודייקו בשיעור החייב בברכה אחרונה, כדי שעל כל הנאה והנאה תינתן הודאה לה' באופן המשובח והנאה ביותר.
ב – האוכל ואינו מברך מועל וגוזל
השמים מספרים כבוד א-ל, והארץ מלאה כבודו. העצים והעשבים מרננים תהילתו, החיות מתהלכות וזוחלות לפניו, העופות פורחים כנגדו, הים וכל אשר בו גועש ונע לכבודו. וכולם יחד וכל אחד לחוד אומרים לפניו שירה.
לכל נברא ונברא שברא הקב"ה בעולמו יש ייעוד משלו, והוא מגלה פן נוסף מהשפע האלוקי האין סופי, שאין הקב"ה בורא דבר בעולמו לבטלה.
לענבים ייחוד משלהם ולתאנים ייחוד משלהם, וכך לכל פרי ופרי. יש מתוקים ויש חמצמצים, יש מזינים ויש מעוררים, יש שמרקמם קשה ויש שהוא רך, ואף צבעו וצורתו של כל פרי ופרי משרים אווירה מיוחדת. וגם לכל ענב וענב שגדל בעולמו של הקב"ה ייחוד משלו, ואין ענב אחד יכול להחליף את חבירו. ואף שאיננו עומדים על סודו של כל פרי ופרי, הבורא שבראו יודע את סודו ונתן בו ניצוץ מיוחד שמכוחו הוא חי ומכוחו הוא גדל.
וכל הנוטל דבר מן העולם בלא רשות, פוגע בהרמוניה הכללית של העולם ונחשב לגוזל. אבל אם הוא מברך ומכיר טובה לקב"ה, הוא נחשב כנוטל רשות. וזהו שאמרו חכמים (ברכות לה, א): "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל… וכאילו נהנה מקדשי שמים". ועוד אמרו (ברכות לה, ב): "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל". כי המגמה של כל הבריאה היא לגלות את דבר ה' בעולם, וזה גם ייעודם של ישראל, שנאמר (ישעיהו מג, כא): "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ". וכאשר אדם נהנה מן העולם בלא לברך, הרי הוא גוזל את הקב"ה ואת ישראל.
אבל אם הוא מברך לה', לא רק שאינו פוגע בבריאה, אלא להיפך, הברכה נחשבת לגילוי שם ה' במדרגה גבוהה יותר מעצם קיומו של אותו נברא. שהברכה מגלה את שורשו של המאכל הטעים והיפה, שהקב"ה בראו. וזוהי תכליתו העליונה של כל נברא, שיתקדש על ידו שמו של ה' בעולם. ואף המברך עצמו זוכה על ידי כך להתרומם ולהתקשר לה'.
זהו שאמרו חכמים (ברכות לה, ב), שלפני הברכה, כל הארץ ומלואה שייכת לה', ואין לאדם רשות ליהנות ממנה, שנאמר (תהלים כד, א): "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ". אבל אחר שהאדם מברך, רוצה ה' שיהנה מכל אשר ברא למענו בארץ, שנאמר (תהלים קטו, טז): "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם".
עוד מבואר שם בתלמוד, שמי שאינו יודע לברך, תקנתו שילך אצל חכם וילמדנו ברכות. כפי הנראה לא מספיק ללמוד את הברכות בשטחיות, צריך ללכת לחכם, כדי ללמוד את הלכותיהן ולעמוד על סודן ומשמעותן, ולדעת כיצד לקדש על ידן את שמו של הקב"ה כראוי.