הברכה שלאחר האכילה יש בה חידוש, שכן לאחר שכבר הודינו לה’ בברכה שלפני האכילה, לכאורה אין עוד צורך להודות לה’ לאחר האוכל. ועל כן נצטווינו בתורה, שגם לאחר שנאכל ונשבע, נתבונן בכל הטובה שהשפיע ה’ לנו ולכל ישראל, ונודה לה’ ונברך על כך, שנאמר (דברים ח, י): “וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה’ אֱלֹוהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ”. ועל ידי כך, נתחזק מכוח האכילה שאכלנו להוסיף טובה וברכה לעולם.
יש במצווה זו הדרכה חשובה מאוד. בדרך כלל, כאשר אדם רעב, הוא יודע שהוא זקוק לעזרה, והוא צועק אל ה’. אבל כשהוא שבע וטוב לו, הוא עלול להסתפק בשמחה הפשוטה והמגושמת שיש לו מן האוכל ולשכוח את ה’ ואת האידיאלים שניצבים לפניו – להתגדל באמונה, לגלות שכינה בארץ הטובה אשר נתן לנו ה’, להתקשר אל הברית שבין ישראל לה’, להתקשר אל התורה הקדושה, לבקש על ישראל ועל ירושלים ובית המקדש, ולתקן עולם במלכות שד-י. כל היסודות הללו, באים לידי ביטוי בברכות שאנו אומרים בברכת המזון, כמבואר בהמשך (ד, א-ד).
לברכת המזון המלאה זוכה רק מי שאכל פת. ומי שאכל משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ובכלל זה כל חמשת מיני דגן, זוכה לברך ברכה אחת שהיא תמצית של ברכת המזון, ועל כן היא נקראת ‘מעין שלוש’, שיש בה תמצית של שלוש הברכות שבברכת המזון. ונחלקו הפוסקים בשאלה, האם חיוב ברכה זו מהתורה או מדברי חכמים (להלן י, א-ב).
כהמשך לכך תקנו חכמים, שכל מי שאכל או שתה ונהנה ממאכלים שאינם משבעת המינים, יברך לאחר אכילתו ושתייתו ברכה קצרה לה’, הלא היא ברכת ‘בורא נפשות’ (להלן י, ד).
כדי לברך ברכה אחרונה צריך שיאכל אדם לכל הפחות כ’זית’, או ישתה כשיעור ‘רביעית’, כדי שתשאר לו מזה תחושה של נחת, שמתוכה אפשר יהיה לברך (שיעור זה יבואר להלן י, ה-י).
כאן המקום להוסיף, כי לעיתים מתפשטת בנפשו של האדם עגמומיות לאחר האכילה. אולי בגלל התקווה שהיתה לו לפני שהתחיל לאכול, שהמאכל הטעים יפיג את עצבונו ויביא אותו אל סיפוקו, והנה הוא אכל ונשאר עצוב. לפעמים תחושת הכבדות שמתגברת לאחר הסעודה, גורמת לדיכאון מסוים. לפעמים הוא מצטער על כך ששוב נכשל באכילה יתירה, ועתה בטנו מלאה והוא מרוגז ומיואש מעצמו. על ידי אמירת ברכת המזון בכוונה, יכול האדם להעלות את עצמו מן התחושות השליליות הללו, ולהעניק לאכילתו משמעות ערכית. ואפילו אם הפריז ואכל יתר על המידה, אם יאמר את הברכה בכוונה יתירה, עדיין הברכה תוכל לתקן את מה שפגם, ולהפוך את הכבדות והייאוש לחיוניות ושמחה (עי’ מידות ראיה, העלאת ניצוצות ו). וזה עניינה של כוס היין, שמברכים עליה ברכת המזון בסעודות גדולות, כדי לסיים את הסעודה בהתעלות של הודאה ושמחה לפני ה’ (ראו להלן ה, יג).
אנשי כנסת הגדולה ובראשם עזרא הסופר, תקנו את נוסח הברכות והתפילות (ברכות לג, א). ואמנם יסודה של ברכת המזון מהתורה, ואת עיקרי ברכותיה תקנו משה רבנו, יהושע בן נון, דוד המלך ושלמה המלך, כפי שיבואר בהמשך (ד, א), אולם הנוסח הסופי שלה נחתם על ידי אנשי כנסת הגדולה (החינוך תל).
שלושה סוגים של ברכות תקנו חכמים: א) ברכות הנהנין, שהן ברכות שבח על ההנאה שאדם נהנה בעולמו של הקב”ה, ועיקר ספרנו מוקדש להם. ב) ברכות על המצוות, ועניינן לכוון את דעתו של האדם למצווה שהוא עומד לקיים. ג) ברכות הודאה ושבח, כדוגמת ברכות השחר וברכות הראייה (להלן פרק טו). ויש ברכות שבח שיש בהן בקשה, כמו הברכות שבתפילת עמידה (רמב”ם הל’ ברכות א, ד).
אין לשנות בנוסח הברכות, ואם שינה בנוסח הברכה, כל שלא אמר ‘ברוך’, או שלא הזכיר את שם ה’ (ה’ או אלוהינו) ומלכותו (מלך העולם), או שהשמיט את עיקר תוכנה של הברכה, לא יצא ידי חובה (שו”ע ריד, א, וכמבואר להלן יב, ו).
אמר את הברכה בתרגום לשפה אחרת, יצא ידי חובה (שו”ע קפה, א). אמנם לכתחילה יש לומר את כל הברכות בעברית, שהיא לשון הקודש ובה תקנו חכמים את נוסח הברכה (מ”ב קפה, א). מי שאינו מבין עברית, יכול לכתחילה, כל עוד לא למד עברית, לברך בלשון תרגום (ראו פניני הלכה תפילה יז, ח).