הלכה יומית

כל השמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה, ואפילו שמנים ופתילות שפסולים להדלקת נר שבת כשרים לנר חנוכה. מפני שנר שבת נועד להאיר את הבית, ואם לא ידלוק יפה, ישנו חשש שמא יבוא האדם להטות את הנר כדי להיטיבו ויחלל שבת. לכן אסרו חכמים להדליק נר שבת בשמן או בפתילה שאינם דולקים יפה. אבל בנרות חנוכה הרי אין לנו רשות להשתמש, ולכן כל שמן ופתילה שמסוגלים לדלוק חצי שעה כשרים לנר חנוכה.

ומי שיש לו רק מעט שמן או נר קטן שיוכל לדלוק פחות מחצי שעה, ידליק אותו בלא ברכה.

דעת רוב הפוסקים שאין יוצאים ידי חובת המצווה בנורות חשמל, מפני שאין הן נחשבות כנר, שאין בהן פתילה ושמן.

אבל בדיעבד, כשאין לאדם נר כשר, ידליק נורות חשמליות בלא ברכה, שעל ידי כך יזכיר את הנס, ולדעת מקצת הפוסקים אף יקיים בכך את המצווה.

יש נוהגים להעמיד במקומות ציבוריים חנוכיות גדולות עם נורות חשמל שאורן נראה למרחק רב, ואף שאין מקיימים בהם את המצווה שתקנו חכמים, מכל מקום יש בזה מעלה, שעל ידי כך מזכירים לרבים את נס החנוכה.

יש להשתדל שכל בני הבית יתכנסו למצוות הדלקת הנרות, כדי שישמעו את הברכות, יענו עליהן אמן ויראו את הדלקת הנרות. בנוסף לכך שיש בזה כבוד למצווה ופרסום לנס, הדבר נצרך לאלה שאינם מברכים על הנרות בעצמם, כמו אשה שיוצאת ידי חובתה בהדלקת בעלה, ובני בית שיוצאים ידי חובתם בהדלקת אבי הבית. מפני שעל ידי שמיעתם את הברכות הם משתתפים בהודאה לה' על הנסים. ואם לא ישמעו את הברכות, לדעת רמב"ם ורש"י, למרות שכבר יצאו ידי חובת הדלקת נרות בהדלקת אבי המשפחה, מכל מקום עליהם להביט בנרות החנוכה ולברך את ברכת 'שעשה נסים'. ולדעת הרשב"א והר"ן, הואיל וכבר יצאו ידי חובת המצווה בהדלקת אבי הבית, למרות שלא שמעו את הברכות, אינם צריכים לברך 'שעשה נסים' בעת שיראו את הנרות. וכיוון שיש בזה מחלוקת, מספק אין לברך (שו"ע תרעו, ג). אבל לכתחילה, כדי לקיים את המצווה לדעת כל הפוסקים, מי שאינו מדליק ומברך בעצמו, צריך לשמוע את הברכות ולענות עליהן אמן.

וגם אם לא יוכלו להיות בביתם בעת ההדלקה, ישתדלו להשתתף בהדלקת נרות ושמיעת הברכות בבית אחר או בבית הכנסת, ובזה יצאו ידי חובתם לפי כל הדעות.

תקנו חכמים לברך שתי ברכות לפני הדלקת נרות חנוכה, כדי שנכוון את דעתנו לשני העניינים שבמצווה. הברכה הראשונה על עצם המצווה, והברכה השנייה היא הודאה על הנסים שעשה ה' לאבותינו בימי החנוכה, ותקנו לברך אותה בעת הדלקת הנרות, מפני שנרות החנוכה נועדו להזכיר את הנסים ומשמעותם. וביום הראשון מוסיפים את ברכת 'שהחיינו'.

מיד לאחר סיום הברכות מתחילים להדליק את הנרות, ואין להפסיק בדיבור בין הברכות להדלקת הנרות. ולאחר סיום הדלקת הנר הראשון נוהגים להתחיל לומר את נוסח 'הנרות הללו' (שמקורו במסכת סופרים כ, ו), ותוך כדי אמירתו ממשיכים להדליק את שאר הנרות. ואף שעדיין לא הדליקו את שאר הנרות, אין בזה חשש הפסק, מפני שכבר למדנו שחובת המצווה מתקיימת בהדלקת הנר הראשון ושאר הנרות הם להידור מצווה. ואף שלכתחילה אין לדבר עד סיום הדלקת הנרות, נוסח 'הנרות הללו' הוא ביאור עניין המצווה, ולכן אדרבה יש מקום לאומרו תוך כדי המשך קיום המצווה. אמנם מי שמתקשה לומר 'הנרות הללו' בעוד שהוא מדליק נרות, יכול לומר 'הנרות הללו' אחר סיום הדלקת כל הנרות (עי' מ"ב תרעו, ח, משב"ז ה).

יש להדליק כל נר היטב, ולהמתין עד שהאש תאחז ברוב הפתילה באופן יציב, ולא כמו אלה שנחפזים ולפני שהנר נדלק כראוי עוברים לנר הבא (באו"ה תרעג, ב, 'הדלקה').

נחלקו המנהגים כיצד צריך להיות בפועל מנהג 'מהדרין מן המהדרין'. למנהג הספרדים, עיקר ההידור שידליקו נרות לפי מספר הימים. וגם כאשר בני הבית מרובים, רק אחד מבני הבית מדליק את נרות החנוכה לפי מספר הימים היוצאים, ביום הראשון מדליק נר אחד, ביום השני שניים, ובשמיני שמונה. אם הילדים מבקשים להדליק נרות, אפשר לתת להם להדליק חנוכיה לעצמם, ובלבד שיקפידו להפריד בין החנוכיות, ולמנהג רבים מהספרדים לא יברכו.

למנהג אשכנז, כדי להיות 'מהדרין מן המהדרין' צריך שכל אחד מבני הבית ידליק בברכה חנוכיה משלו, ביום הראשון כל אחד מדליק נר אחד, ובשמיני כל אחד מדליק שמונה.

וגם קטנים שהגיעו לחינוך מדליקים נרות בברכה, וגיל חינוך הוא בערך מגיל שש, שאז הם מבינים את סיפור הנס והמצווה.

ונשים נשואות נהגו שלא להדליק נרות, מפני שהדלקת בעליהן נחשבת כהדלקה שלהן, ש'אשתו כגופו'. ובהרבה בתים גם בנות שהגיעו לחינוך ונערות נהגו שלא להדליק נרות. ומכל מקום אם ירצו להדליק, רשאיות להדליק בברכה. ונראה שטוב לעודד את הבנות שהגיעו לחינוך להדליק נרות לפחות עד הגיען לבת מצווה, כי ההדלקה מקשרת אותן לתורה ולמצוות. ואם ירצו להדליק גם אח"כ, תבוא עליהן ברכה. ואפילו אשה שבעלה מדליק נרות, אם תרצה למרות המנהג להדליק בעצמה – רשאית להדליק בברכה.

חיבה מיוחדת נודעה למצוות הדלקת נרות חנוכה. בדרך כלל יש שתי מדרגות במצוות: חובת המצווה וקיומה למהדרין. ואילו בהדלקת נרות חנוכה שלוש מדרגות: חובת המצווה, למהדרין, ומהדרין מן המהדרין. ולא עוד, אלא שנהגו כל ישראל לקיים את מצוות נרות חנוכה כמנהג 'מהדרין מן המהדרין'.

החובה היא שבכל בית ידליקו בכל יום מימי החנוכה נר אחד עבור כל בני הבית, ובנר זה יפרסמו את נס החנוכה. והמהדרין מדליקים נר אחד לכל אחד מבני הבית הגדולים.

והמהדרין מן המהדרין מדליקים נרות לפי מספר הימים, ונחלקו בזה חכמים. בית שמאי אומרים: ביום הראשון מדליק שמונה נרות, מכאן ואילך פוחת והולך עד שביום האחרון מדליק אחד, כך שמספר הנרות כנגד הימים הנכנסים. ביום הראשון מדליקים שמונה נרות, כי יש עוד שמונה ימים לחנוכה. וביום האחרון מדליקים נר אחד, כי רק עוד יום אחד נותר. ובית הלל אומרים: ביום הראשון מדליק נר אחד, ומוסיף בכל יום נר אחד, עד שביום האחרון מדליק שמונה נרות, כך שמספר הנרות כנגד ימים היוצאים; שבכל יום מדליקים נרות כפי מספר הימים שהנס נמשך, ובזה מבטאים את התגדלותו של הנס, שכל יום נוסף שהדליקו את המנורה שבמקדש מאותו פך שמן קטן – הנס גדל יותר. ונהגו כל ישראל כמנהג 'מהדרין מן המהדרין' לפי בית הלל (שו"ע או"ח תרעא, ב).

תקנו חכמים להדליק נרות בשמונת ימי החנוכה, שהם הימים שבהם חגגו ישראל והודו לה' שעזר להם לנצח את היוונים, לשחרר את ירושלים ולטהר את בית המקדש, ובימים אלו דלק השמן שבמנורת המקדש בדרך נס.

ואף שמצוות הדלקת נרות בחנוכה היא מדברי חכמים, מברכים עליה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של חנוכה".

נשים חייבות במצווה כגברים. ואף שזו מצוות עשה שהזמן גרמה, ובדרך כלל נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, מכל מקום כיוון שגם הנשים היו שותפות בנס, אף הן חייבות במצווה (שבת כג, א, אלא שנוהגים שאשה נשואה יוצאת בהדלקת בעלה, עי' פנה"ל זמנים יב, 2).

כל דיני המקום והזמן שקבעו חכמים להדלקת נר חנוכה נועדו כדי לפרסם את הנס. לפיכך תקנו להדליק את הנרות ליד הפתח או החלון הפונה לרשות הרבים, כדי שהעוברים ברחוב יראו את הנרות (עי' פנה"ל זמנים יג, א-ג). ותקנו להדליק את הנרות משתשקע החמה, שאז הוא הזמן שהנרות יֵראו למירב האנשים, כי מצד אחד כבר נעשה חשוך ואור הנר ניכר היטב, ומנגד הרחובות עדיין מלאים באנשים שחוזרים מעבודתם (עי' פנה"ל זמנים יג, ד). אולם אין הפרסום לרבים מעכב את המצווה, וגם יהודי שגר לבדו במקום שומם צריך להדליק נרות חנוכה, כדי לזכור בעצמו את הנס.

ישנם בתי כנסת שבהם מסיימים את תפילת מנחה של חול בערב שבת לאחר שקיעת החמה, כך שאם ימתינו עד לאחר תפילת המנחה, כבר תיכנס השבת מעצמה ולא יוכלו לקיים את מצוות תוספת השבת. לדעת כמה פוסקים המקבל על עצמו שבת אינו יכול להתפלל יותר תפילת מנחה, כי תפילה של חול אי אפשר להתפלל אחר שהשבת נכנסה, ומנחה של שבת אי אפשר להתפלל, משום שנתקנה רק ליום השבת. ולכן לדעתם, מי שטעה וקיבל על עצמו שבת לפני שהתפלל מנחה, הפסיד את תפילת המנחה, ויתפלל ערבית פעמיים, הראשונה לשם ערבית, והשנייה לתשלומין עבור תפילת מנחה שהפסיד (שו"ע רסג, טו; מ"ב רסג, ס). וכן הדין לגבי אשה, שאסור לה להתפלל תפילת מנחה אחר הדלקת נרות. אולם דעת כמה פוסקים, שגם לאחר קבלת תוספת שבת ניתן להתפלל מנחה של חול. המנהג הרווח, שאם השקיעה מתקרבת ועדיין לא התפללו מנחה, מקבלים תוספת שבת, בדיבור או במחשבה, ואח"כ מתפללים מנחה של חול. וגם לנשים מותר בדיעבד להתפלל מנחה אחר הדלקת נרות. אבל לכתחילה, מי שיודע שהציבור מתאחר להתפלל מנחה, מוטב שיצא ידי חובת כל הפוסקים, ויתפלל מנחה ביחיד, ויספיק לקבל שבת לפני השקיעה. ואם יודע שיספיק לקבל תוספת שבת בעת חזרת הש"ץ, מוטב שיתפלל עמהם ובחזרת הש"ץ יקבל על עצמו את תוספת השבת.

משעה שקיבל אדם על עצמו תוספת שבת, עליו להימנע מכל המלאכות האסורות מהתורה ומדברי חכמים, אמנם כאשר יש בדבר צורך מצווה או צורך שבת או צורך גדול אחר, עד סוף בין השמשות התירו חכמים לעשות מלאכות שאסורות מדבריהם, מפני שעל מצב כזה לא רצו חכמים להחיל את איסוריהם. למשל, מי ששכח לעשר את פירותיו והוא מעוניין לאוכלם בשבת, למרות שכבר קיבל על עצמו את השבת, עד סוף בין השמשות מותר לו לעשרם, משום שעישור הפירות בשבת אסור מדברי חכמים בלבד.

מי שקיבל על עצמו תוספת שבת, יכול לבקש מחבירו היהודי שעדיין לא קיבל על עצמו את השבת שיעשה עבורו מלאכה. בדרך כלל הנשים נוהגות לקבל את השבת לפני הגברים, שכן הנשים מדליקות את הנרות ומקבלות את השבת בזמן כניסת השבת המודפס בלוחות, ואילו הגברים עוד הולכים לבית הכנסת להתפלל מנחה של חול, ורק לאחר מכן מקבלים את השבת. באותו זמן ביניים, אף שהאשה כבר קיבלה על עצמה את השבת, מותר לה לבקש מבעלה שיעשה עבורה מלאכות שאסורות עליה, כגון שידליק אור, או שיסדר את התנור (שו"ע רסג, יז; מ"ב סד). וכן במוצאי שבת, מי שעדיין לא הבדיל יכול לבקש ממי שכבר הבדיל שיעשה עבורו מלאכה.

קבלת תוספת שבת נעשית על ידי דיבור, כגון שיאמר: "הנני מקבל על עצמי קדושת שבת". ויש אומרים שאף במחשבה ניתן לקבל תוספת שבת (מ"ב רסא, כא).

כפי שלמדנו מנהג הנשים לקבל את השבת בעת הדלקת הנרות, שאז מברכות "להדליק נר של שבת", וכיוון שמזכירות את השבת מתכוונות לקבל אותה ומקיימות את מצוות תוספת שבת. לדעת רוב הפוסקים, אשה שתרצה תוכל להתנות בליבה שאינה מקבלת שבת בהדלקה, ויהיה מותר לה לעשות מלאכות או לנסוע לבית הכנסת אחר הדלקת נרות. אבל לכתחילה מוטב שתקבל את השבת בעת הדלקת נרות, כי יש סוברים שתנאי אינו מועיל כאן, וכיוון שהדליקה נרות שבת, קיבלה את השבת ואסור לה לעשות אחר כך מלאכה.

הגברים היו נוהגים לקבל את השבת בתפילה על ידי אמירת "בואי כלה שבת המלכה" שבפיוט 'לכה דודי'. וכיום בבתי כנסת רבים אין מספיקים לומר 'לכה דודי' לפני השקיעה, וכדי לקיים מצוות תוספת שבת, צריך הגבאי להכריז לאחר תפילת מנחה "בואי כלה שבת המלכה", ובזה יקבלו כולם את השבת. ואם הגבאי אינו מכריז צריך כל יחיד לומר לעצמו: "בואי כלה שבת המלכה". וכן מי שחושש שאם ימתין עד שיסיים החזן את חזרת הש"ץ של תפילת מנחה כבר תשקע החמה, יאמר בלחש בחזרת הש"ץ שהוא מקבל על עצמו את השבת.

בכל ענייני התורה הלילה קודם ליום, שנאמר בפרשת הבריאה (בראשית א, ה): "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד", כלומר היממה מתחילה בלילה. אלא שהסתפקו חכמים האם הלילה מתחיל בעת שהחמה שוקעת ונעלמת מעינינו או מעת שנעשה חושך ושלושה כוכבים בגודל בינוני נראים ברקיע.

להלכה, הולכים אחר הכלל המפורסם: "ספיקא דאורייתא לחומרא". לפיכך, השבת נכנסת בשקיעת החמה, ויוצאת בצאת הכוכבים.

אלא שמצווה מהתורה להוסיף מהחול על הקודש (שו"ע רסא, ב. כתב בבאו"ה שלרוב הפוסקים מצווה זו מהתורה), לכן מנהג הנשים לקבל את השבת כבר בעת הדלקת נרות. והגברים שמתפללים מנחה סמוך לשקיעה, נוהגים לקבל את השבת מאוחר יותר, ואף הם צריכים להקפיד לקבל את השבת מספר דקות לפני השקיעה, כדי להוסיף מחול על הקודש.

הרוצה להקדים ולקבל את השבת לפני כן תבא עליו ברכה, ובלבד שיקבל את השבת בתוך כשעה ורבע מהשקיעה, אבל לפני כן, לדעת רבים לא ניתן לקבל את השבת (שו"ע רסג, ד, מ"ב יח).

זמן סיום השבת הוא בצאת שלושה כוכבים בינוניים, וכדי להוסיף מחול על הקודש, ימתין עד שיראה שלושה כוכבים קטנים מקובצים יחד (שו"ע רצג, ב). כיום אפשר לסמוך על לוחות הזמנים, שזמן צאת השבת שבהם כולל בתוכו גם את זמן תוספת השבת.