הלכה יומית

ישנם מצבי ביניים בהם יש לאדם צורך מסוים שהשגתו כרוכה בגרימת צער לבעל חיים, השאלה האם מדובר בצורך ממשי שמצדיק גרימת צער. העיקרון הוא שכל זמן שהצער אינו נגרם מתוך אכזריות אלא לתועלת האדם – אין בו איסור. אולם כיוון שאין מדובר בצורך מובהק, לכתחילה כאשר אפשר ראוי להימנע ממנו. וככל שהדבר מצער יותר את בעל החיים, ופחות נחוץ לאדם, כך יותר ראוי להימנע ממנו. ודעת בני אדם ומנהגם הם שקובעים את מידת הצורך לאדם, וכן את חומרת הצער לבעל החיים, ולפי זה יש לקבוע אימתי ראוי להימנע או אף לאסור.

למשל, מעיקר הדין מותר לתלוש מאווזים חיים נוצות כדי לעשות מהן קולמוס, אולם כיוון שתלישת הנוצות גורמת להם צער רב, וניתן לקחת נוצות מאווזים שחוטים, נכון להימנע מכך (תרומת הדשן, רמ"א אה"ע ה, יד).

מעיקר הדין מותר לצוד בעלי חיים לצורך עשיית מעילים וארנקים מעורותיהם, אולם מצד מידת חסידות נכון להחמיר. ואמנם בעבר רבים לא החמירו בזה, מפני שהאדם נאלץ להשתמש בעורות בעלי חיים לצורך חימום גופו במעילים ובשמיכות. אבל כיום שאנו יודעים להפיק מעילים ושמיכות מחומרים סינתטיים, מידת חסידות שלא לצוד בעלי חיים אך ורק כדי להשתמש בעורותיהם (עי' מים חיים ב, נ, לרח"ד הלוי).

היחס לחיי בעלי החיים שונה מהיחס לחיי אדם. בחיי אדם יש קדושה, מפני שהאדם נברא בצלם אלוקים, והקב"ה נפח בו נשמת חיים, והטיל עליו את האחריות לתיקון העולם, וכל רגע שהנשמה האלוקית שורה בו יקר מפז, ובשום פנים אין לקצר את חייו. אולם חיי בעלי חיים אינם יקרים כל כך, ולכן המצווה שלא לגרום להם צער, אבל אין מצווה לשמור על חייהם. לפיכך, אדם שיש לו חתול או כלב שסובלים ממחלה סופנית או שנפגעו בתאונה, ומתייסרים בלא שיהיה להם סיכוי להבריא – עדיף שימית אותם בדרך שאינה מכאיבה כדי למנוע מהם צער.

יתר על כן, אגודות 'צער בעלי חיים' שנמצאים ברשותן כלבים וחתולים שאין להם דורש, רשאיות להמיתם. אדם שיש לו כלב וקשה לו להמשיך להאכילו והוא גורם לו צער, ואין מי שירצה לקחתו לרשותו, רשאי להמיתו בלא ייסורים (מהרש"ל ב"ק י, לז). אמנם למדנו שהזהירו חכמים שלא יכניס אדם לרשותו בעל חיים בלא שידע שיוכל לזון אותו כראוי (ירושלמי כתובות ד, ח). אבל אם טעה וחשב שיוכל לפרנסו ונוכח לדעת שהדבר קשה עליו, אינו משועבד לפרנסו עד סוף חייו, ומותר להמיתו כדי לחסוך מייסוריו, שלא ימות מרעב.

לעיתים ישנו הכרח כלכלי להרוג בעלי חיים, ובאין ברירה אחרת מותר להמיתם (עי' לדוגמאות בפנה"ל כשרות א' טו, ז).

כפי שלמדנו מותר לצער בעלי חיים לצורך פרנסת האדם וכבודו, אולם בלא צורך אסור לצער בעלי חיים. ולכן אסור לאדם שנהנה מלהכות ולייסר בעל חיים לעשות זאת, הואיל ואין בכך צורך ממשי מלבד רצונו הרע לצער בעלי חיים.

וגם אם יבואו אנשים אכזריים ויהיו מוכנים לשלם לבעל כלב תשלום גבוה מאוד, כדי שיסכים לתת להם את כלבו כדי שיוכלו לענות אותו, אסור לו לתת להם את כלבו בעד שום הון. מפני שאין בעינוי זה שום צורך זולת האכזריות שהיא אסורה מהתורה. וכן אסור לאדם עצבני שנמצא במצב רוח רע להכות בעל חיים. ואף אם ייטען שהכאתו מסייעת לו להרגעת עצביו – הדבר אסור מן התורה (אג"מ אה"ע ח"ד צב. וכן עולה מהגדרת החת"ס ב"מ לב, ב).

כהמשך לכך, אין ראוי לאדם לצוד חיות בר וציפורים לשם ספורט ושעשוע, מפני שההיתר להרוג בעלי חיים לצורך בשרם או עורותיהם הוא בבחינת הכרח שלא יגונה, ואין ראוי להורגם תוך שעשוע וספורט. ואין ראוי לישראל ליהנות מזה, שכן מידתם של ישראל שהם רחמנים (יבמות עט, א). ואלו שנזכרו בתורה כציידים, נמרוד ועשו, היו רשעים שנהנו מהאכזריות שבציד (או"ז, רמ"א או"ח שטז, ב; נו"ב ח"ב יו"ד י). אמנם אין איסור לדוג דגים בחכה לשם הנאה כאשר הכוונה גם לאוכלם.

מותר לאדם לצער בעלי חיים לצורך פרנסתו, כבודו והנאתו, כגון להעמיס עליהם משאות ולהכותם כדי שילכו, או לרכוב על סוסים ולהנהיגם על ידי רסן שמכאיב לפיהם ולהאיץ בהם על ידי הצלפה בשוט ונעיצת הדורבנות שבמגפיים בגופם. וכשם שהאדם מתאמץ, מזיע ומתבזה לצורך פרנסתו, גם בהמתו נושאת עמו בעול, וכיוון שמעלתה ורגישותה פחותים, ניתן לשעבדה בעבודה קשה ומייסרת יותר.

לא זו בלבד אלא כשם שבני האדם מוכנים לפעמים לשאת בצער גדול מאוד למען כבודם ואמונתם, כך ויותר מותר לפעמים לצער בעלי חיים לצורך כבודם ואמונתם של בני האדם.

וכן מצינו שקנסו חכמים את מי שהלך לסחור ביום שוק שהוקדש לעבודה זרה, שכל מה שקנה שם יושחת, ואם קנה בהמות, יחתכו את רגליהן מעל הפרסות כדי שלא יוכל ליהנות מהן. ואף שיש בזה צער בעלי חיים, גזרו לעשות כן כדי להרחיק את ישראל מעבודה זרה (ע"ז יג, א, תוס' 'אמר אביי').

וכן מצינו שזקן שאין לפי כבודו לפרוק משא החמור, פטור מהמצווה למרות שהחמור סובל ורובץ תחת משאו, הרי שכבודו של האדם קודם לצער בעלי חיים (נמוק"י על ב"מ לב, ב).

אדם שיש לו בהמות או חיות חייב לדאוג למזונן, ואסור לו לאכול לפני שייתן להן את מזונן, ולמדו זאת חכמים (גיטין סב, א) ממה שנאמר (דברים יא, טו): "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ", ורק אחר כך "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ".

עיקר האיסור נוגע לבהמות וחיות שאינן מסוגלות למצוא לעצמן מזון, כגון בהמות המצויות במכלאות, תרנגולים בלולים ותוכי בכלוב, שכלפיהם הרחמנות גדולה. אבל כלבים וחתולים שלעיתים מסתובבים בחוץ, כיוון שהם יכולים להתקיים בשעת הדחק ממה שהם מוצאים בחוץ, אין איסור על בעליהם לאכול קודם שיתנו להם מזונות. ואע"פ כן מידת חסידות שבעליהם יקדימו ויתנו להם את מזונם קודם שיאכלו. שכן, למרות שבדוחק הם יכולים להסתדר בעצמם, כיוון שהתבייתו קשה להם למצוא את מזונם, וראוי לרחם עליהם. ועוד שהם מועילים לאדם, שהחתול טורף עכברים ונחשים, והכלב נאמן לבעליו ושומר על ביתו, ועל כן ראוי לגמול להם שכר תמורת שירותם (שאילת יעב"ץ א, יז).

אמרו חכמים שלא יכניס אדם לרשותו בעל חיים בלא שידע שיוכל לזון אותו כראוי (ירושלמי כתובות ד, ח).

ככלל, ההכרעה ההלכתית מתי ניתן לגרום צער לבעלי חיים עבור צרכיו של האדם, נקבעת על פי שקלול של שלושה עקרונות יסודיים:

הכלל הראשון: ככל שמדובר בצער גדול יותר, כך הדבר חמור יותר, ורק לעיתים רחוקות לצורך חיוני ביותר מקילים בו.

הכלל השני: בעלי חיים מחולקים לסוגים שונים, וככל שמדובר במין מפותח יותר כך הוא חש יותר צער וממילא צריך להיזהר יותר שלא לצערו. דרגת ההתפתחות נמדדת לפי המוח ומערכת העצבים. אצל יונקים כדוגמת כלבים, בהמות, קופים ודולפינים, מערכות אלו מפותחות יחסית. מתחת למשפחת היונקים נמצאות הציפורים, ותחתיהן הזוחלים כלטאות, תחתיהם הדגים שבדרך כלל אינם דואגים לצאצאיהם, ומתחת לדגים נמצאים החרקים.

הכלל השלישי: ככל שהבהמה או החיה עוזרת יותר לאדם כך צריך להתייחס אליה ביתר רחמנות והגינות. לפיכך, ראוי יותר לרחם על החיות המבויתות, כדוגמת פרה, עז, כבש ותרנגולים. וכן כלבים שמסייעים בשמירה וחתולים שמבערים מהבית נחשים ועכברים.

לסיכום: לכתחילה אין לגרום צער לשום בעל חיים, גם הירודים ביותר, וכפי שנאמר (תהלים קמה, ט): "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (עי' ב"מ פה, א). אך כאשר האדם נצרך לְצָעֵר בעלי חיים, יש לשקול כל מקרה על פי שלושת הכללים שנזכרו.

מצווה להתייחס אל בעלי החיים ברחמנות ובהגינות, ואסור לצערם, ויחד עם זאת מותר לאדם להשתמש בבעלי חיים לצורך עבודתו, וכפי שהיו רגילים להעמיס משאות על חמורים ופרדות, לחרוש בעזרת שוורים וחמורים, לרכוב על סוסים, גמלים וחמורים, ואף לאכול מבשרם של בעלי חיים. לא זו בלבד, אלא שמצווה להקריב קרבנות בהמה ועוף, ובכלל זה גם מצוות שעיר המשתלח ועגלה ערופה. זהו שאמרו חכמים, שבעלי החיים נבראו כדי לשמש את האדם (קידושין פב, א; סנהדרין קח, א). ובכלל זה גם לצורך אכילה מבשרם. אפשר לומר, שכשם שלבעלי החיים מותר לאכול מן הצומח, כך האדם רשאי לאכול מן החי.

הרי שיש לאזן בין שני הערכים, מחד צרכי האדם קודמים לצרכי בעלי חיים, ומאידך צריך להשתדל כמידת האפשר שלא לצער בעלי חיים. לכן למשל, גם כאשר הותר לבני נח לאכול בשר, צוותה התורה שלא יתאכזרו אליהם באכילת אבר מן החי.

למעשה, כאשר ישנה התנגשות בין צרכי האדם לבין המגמה שלא לגרום סבל לבעלי החיים, צריך לשקול את מידת הנחיצות לאדם אל מול הצער הנגרם לבעל החיים. למשל, אכילת בשר חיונית מאוד לאדם, והשחיטה גורמת להם רק צער קל (ראו פנה"ל כשרות יח, ג), ולכן מותר לשחוט בעלי חיים כדי לאכול את בשרם.

מצווה לאכול בשר בשבתות ובימים טובים, שכן מצווה מן התורה להתענג בשבת ולשמוח ביום טוב, ורוב האנשים מתענגים ושמחים באכילת בשר (שו"ע או"ח רנ, ב; מ"ב רמב, א; פנה"ל שבת ז, ב; מועדים א, ט). בזמן שבית המקדש היה קיים, אף היתה מצווה לאכול מבשר הקרבנות.

לכאורה יש מקום לשאול, כיצד אכילת בשר שהיתה אסורה על פי האידיאל הראשוני הפכה למצווה? התשובה הפשוטה, כיוון שמצבנו המוסרי השתנה, בפועל אין כיום בעיה מוסרית באכילת בשר, ומאחר שמצווה לשמוח בשבתות ובימים טובים, ואכילת הבשר משמחת, ממילא מצווה לאוכלו.

במיוחד נעשה תיקון באכילת בשר בסעודות שבת ויום טוב ושאר סעודות מצווה כשמחת חתונה וברית, שאז הבשר נעשה שותף לשמחה של מצווה ומסייע בקיומה. אבל בסעודות רשות, אמרו חכמי הקבלה, שלא תמיד נעשה תיקון, שכן אם האדם אינו מתנהג אחר כך כראוי, נמצא שהבשר שאכל לא היה שותף לשום תיקון והתעלות. לכן ישנם חסידים שנמנעים מאכילת בשר בסעודות רשות, מחשש שלא יצליחו לרומם אותו כראוי.

ככלל איסור בל תשחית נאמר על דברים שיש בהם תועלת, אבל עץ סרק, היינו עץ שאינו נותן פירות, לא היה נחשב בעל חשיבות, ולכן לא חל עליו איסור 'בל תשחית' (רמב"ם הל' מלכים ו, ט). כיום שמספר האנשים בעולם גדל מאוד ורובם מתגוררים בבתי קומות בצפיפות, וחשוב להם מאוד לטפח גינות נוי, הרי שיש לכל העצים והפרחים שאנשים רגילים לגדל ערך כספי, וממילא המשחיתם עובר באיסור תורה.

ומידת חסידות שלא לפגוע סתם בלא סיבה בשום חי או צמח, גם אם בינתיים אין לו שום ערך כספי, מפני שאין ראוי לפגוע בשום נברא, שאין דבר שנברא לבטלה, ולכל נברא ערך ייחודי משלו.

וכן ברור שיש לשמור על החוקים שנחקקו למען שמירת בעלי חיים וצמחי בר מוגנים. ראשית, מפני הערך העצמי שבשמירת הבריאה לגווניה. שנית, מפני שהחקיקה שנקבעה על ידי נציגי הציבור מחייבת כל אחד, הן מצד כוחו של הציבור לקבוע תקנות, והן מצד דינא דמלכותא דינא. אמנם כאשר ישנה התנגשות בין צרכי האדם לשמירת מין ממיני החי או הצומח, צרכי האדם גוברים, ובלבד שהדבר נעשה בשיקול דעת ולא מתוך זלזול ואי התחשבות בסביבה. ומצווה לשמור על ניקיון הסביבה ויופיו של הטבע, ולהימנע מהשלכת פסולת במקומות שאינם מיועדים לכך, ובארץ ישראל שמירה זו קשורה למצוות יישוב הארץ (עי' כתובות קיב, א).

גם כאשר אין איסור 'בל תשחית' בזריקת שיירי מאכל, צריך להיזהר שלא לבזותם בהשחתתם בידיים, ובמיוחד שיירי לחם. לפיכך, אם נותרו על השולחן בסוף הארוחה פירורי לחם גדולים משיעור נפח 'זית', אסור לשטוף את השולחן ולהרטיבם, שבכך משחיתים אותם (שו"ע או"ח קפ, ג). אלא יש לעטפם ולהניחם בפח בדרך כבוד.

אם נותרו לאחר האכילה פירורים קטנים מנפח 'זית', אין איסור לאבדם, אולם אמרו חכמים שראוי שלא לבזותם אלא לאוספם דרך כבוד, משום שהמשליך פירורים על הארץ נוהג כמי שבועט בטובה שהשפיע הקב"ה.

לכן ראוי להיזהר שלא להשאיר פירורים מפוזרים על הארץ, אלא לאוספם ולזורקם לפח או למים. ואף שעל ידי השלכתם למים הם יושחתו, כיוון שאין בהם שיעור כזית אין איסור לאבדם, רק שראוי שלא לבזותם בהשלכתם לארץ (שו"ע קפ, ד; מ"ב י).

מותר ואף רצוי להשליך שיירי לחם לחצר, כדי שישמשו מזון לציפורים. וזה בתנאי שמדובר בכמות מצומצמת של פירורים. קל וחומר שאין להניח שיירי לחם על הפח הציבורי. ולכן כאשר מדובר בכמות גדולה יחסית של שיירי לחם, יש לעוטפם בשקית ולהניחם בפח.

הרואה לחם או מאכל אחר במקום שאנשים הולכים עליו והוא מתבזה, מפני כבודו יש להגביהו על סלע או להניחו בצד הדרך באופן שלא יתבזה (עירובין סד, ב; בית ברוך מה, לא).