הלכה יומית

יום טוב של שמיני עצרת נחשב מצד אחד כהמשך של חג הסוכות, ומנגד הוא נחשב כרגל בפני עצמו. מכך שקוראים לו 'שמיני', הרי שהוא נחשב כהמשך של שבעת ימי חג הסוכות. וכן במצוות העלייה לרגל והקרבת עולת ראיה ושלמי חגיגה הוא נחשב כהמשך של חג הסוכות, שכל שעלה למקדש והקריב עולת ראיה ושלמי חגיגה בחג הסוכות, אינו חייב להקריב אותם שוב בשמיני עצרת. ואם לא הספיק להקריב אותם בחג הסוכות, יכול להקריבם בשמיני עצרת (ר"ה ד, ב).

מאידך, לכמה עניינים הוא נחשב "רגל בפני עצמו". ראשית, המצוות המיוחדות של חג הסוכות אינן מתקיימות בו, שאין בשמיני עצרת מצווה לשבת בסוכה וליטול לולב ולנסך מים עם קרבן התמיד. וכיוון שכך, גם שמו שונה, שאין הוא נקרא 'חג הסוכות' אלא 'שמיני עצרת', וכפי שאומרים בתפילה, בקידוש ובברכת המזון. שנית, יש ביניהם הבדל בקרבנות הציבור, שבסוכות מקריבים בכל יום ארבעה עשר כבשים ושני אילים, ואילו בשמיני עצרת – שבעה כבשים ואיל אחד.

וכיוון שמבחינות רבות הוא נחשב לרגל בפני עצמו, מברכים עליו 'שהחיינו' בקידוש של ליל שמיני עצרת. כלומר, ברכת 'שהחיינו' שמברכים בקידוש של הלילה הראשון של חג הסוכות אינה מועילה לשמיני עצרת (סוכה מז, ב; שו"ע תרסח, א).

ארבעת המינים מוקצים למצוותם, וכל שבעת הימים אסור להשתמש בהם לשימושם הרגיל, לפיכך, גם לאחר שקיים אדם מצוות נטילת לולב בהושענא רבה, אסור לאכול מאתרוגו ואסור להריח בהדסו (ואם התנה על כך מראש – מותר). ומשעה שיסתיים היום השביעי יפקע מהם האיסור, והרי הם מותרים באכילה והנאה (תוס' סוכה י, ב, 'עד'; באו"ה תרסה, א, 'אתרוג').

ואם אין לו בהם צורך, כבר ביום השביעי לאחר קיום המצווה, מותר לו להניחם בחצר או בכל מקום שמניחים בו גזמי עצים ועשבים. שהואיל והם 'תשמישי מצווה' ולא 'תשמישי קדושה', אינם צריכים גניזה. אבל לא יניחם באשפה מטונפת או במקום שהכל דורכים עליהם, שהואיל ונעשתה בהם מצווה, אסור לבזותם (שו"ע תרסד, ח).

לגבי ההושענות שחובטים בהן, יש שנהגו להצניען מעל ארון הקודש. ואולי עשו זאת כדי שלא יזרקו את הערבות מחוץ לבית הכנסת ויבואו לדרוך עליהן ולבזותן. אבל למעשה, עדיף לשמור על כבודו של ארון הקודש ולהניח את הערבות בצידי החצר או במקום שבו מניחים ענפים גזומים. ויש נוהגים לשמור את הערבות עד פסח כדי לשרוף בהן את החמץ או לאפות בהן את המצות (רמ"א תרסד, ט). ויש שנהגו להניח אותן בבית או בחצר כסגולה לשמירה.

היוצא מביתו לצורכי מצווה, כגון שהוא מלווה חולה בבית חולים, פטור מהסוכה. שכך הוא הכלל: "העוסק במצווה פטור מהמצווה". משום שהטרחה לחפש סוכה או ללכת אליה עלולה לפגוע בקיום המצווה שעסוק בה (סוכה כה, א). וגם כשיש שם סוכה קרובה, אם יש חשש שלא יישן בה היטב, יישן במקום הטוב ביותר עבורו. אמנם כאשר קיום מצוות הסוכה אינו מטריח ואינו מפריע לקיום המצווה שהוא עסוק בה, כגון שיש שם סוכה קרובה ונוחה – באותן שעות שאינו צריך להיות צמוד לחולה, יאכל וישן בסוכה (שו"ע תרמ, ז, מ"ב לז-לח).

חיילים שעוסקים בשמירה ואין להם זמן פנוי, נחשבים כעוסקים במצווה, ואינם צריכים לטרוח לבנות לעצמם סוכה. אמנם המפקדים שצריכים לדאוג לרווחתם, צריכים לדאוג להקמת סוכה נוחה, כדי שהחיילים יוכלו לאכול בה. וכאשר אין בזה חשש ביטחוני, אף לישון בה.

ככלל אסור לעבוד בחול המועד, אולם במקרים מסוימים מותר לעבוד, כגון מי שעובד במאפייה או במחלבה (פנה"ל מועדים יא, ג). ואזי אם בשעת העבודה ההליכה לסוכה מטריחה את העובד, הוא פטור מהסוכה. שכך הוא הכלל: "תשבו כעין תדורו", מצוות הישיבה בסוכה כדרך שנוהגים כל השנה.

אונן, היינו מי שמתו מוטל לפניו ועדיין לא נקבר, פטור ממצוות הסוכה, שהואיל והוא טרוד במצוות הבאת מתו לקבורה, הוא פטור מלעסוק במצוות אחרות (מ"ב תרמ, לא).

קטן שהגיע לחינוך, חייב בסוכה, וגם הגדולים מצווים שלא לתת לו לאכול סעודת קבע או להשכיב אותו לישון מחוץ לסוכה. גיל חינוך הוא הגיל שבו הקטן מבין את כללי המצווה, כלומר, את החובה לאכול ולישון בסוכה. רוב הקטנים מגיעים לכך בגיל חמש עד שש (שו"ע תרמ, ב). אמנם לעיתים הקטנים מצטערים בשינה בסוכה, משום שהם רגישים יותר לקור, או מפני שהם מפחדים, ואזי דינם כדין מצטער שפטור מהשינה בסוכה. וכן כאשר מבוגרים יושבים ולומדים או משוחחים בסוכה, וקשה לקטן להירדם שם, מותר להשכיב אותו בבית, ואח"כ יעבירו אותו לסוכה.

אסור לערוך נישואים במועד, מפני שאין מערבים שמחה בשמחה (מו"ק ח, א). אבל המתחתנים לפני חג הסוכות, ממשיכים לקיים את שבעת ימי השמחה בתוך החג. ואמרו חכמים שהחתן פטור מן הסוכה, מפני שהסוכה אינה סגורה כמו בית, והחתן והכלה מתביישים לשמוח בה בחופשיות. אבל את כל שאר סעודות-המצווה חייבים לקיים בסוכה, ובכלל זה סעודת ברית מילה, פדיון בן, בר מצווה וסיום מסכת. וזאת משום שסעודות-מצווה אלו אינן חשובות מספיק כדי לדחות את מצוות הישיבה בסוכה (גר"א, באו"ה תרמ, ו). וכיום נוהגים לקיים גם את סעודות שבע-הברכות בסוכה, למרות שבעקבות זאת יאלצו להזמין פחות אנשים.

וכן מצטער פטור מהסוכה, משום שמצוות הסוכה היא, שידור אדם בסוכתו כדרך שהוא דר בביתו כל השנה. וכמו שאין אדם דר במקום שבו הוא מצטער, כך גם בסוכות, בשעה שאדם מצטער מישיבתו בסוכה, אינו חייב לשבת בה. ואמנם הסוכה היא דירת ארעי, ומטבעה אינה נוחה כמו בית, ואי הנוחות הזו אינה פוטרת מהסוכה, כי על כך נצטווינו. אבל כאשר נוסף גורם אחר לכך שהשהייה בסוכה תהיה כרוכה בצער, פטורים מהסוכה.

הצער שפוטר מסוכה צריך להיות משמעותי, כזה שגורם לאדם להעדיף לעזוב את ביתו הקבוע ולעבור לדירה אחרת שיש לו ליד ביתו, שהיא פחות נוחה באופן משמעותי. למשל, אם ירדו עליו טיפות ספורות, עדיין יעדיף להישאר בדירתו הקבועה, ועל כן הוא עדיין חייב בסוכה. אבל אם הטיפות יימשכו, עד כדי שיעור שיוכלו לפגום את מאכלו ולהטריד את שנתו, יעדיף לעבור לדירה אחרת, למרות שהיא יותר קטנה ופחות נוחה, ולמרות טורח המעבר, וממילא במצב כזה הוא מצטער ופטור מהסוכה. ואם הוא מצטער לעניין שינה, אבל לעניין אכילה אינו מצטער, הוא פטור משינה וחייב באכילה (מ"ב תרמ, טז).

אם יצא מהסוכה מחמת גשמים, ולאחר שהתיישב לאכול בבית פסקו הגשמים, לא הטריחו אותו לחזור לסוכה, אלא יסיים את סעודתו בביתו.

אף שחובה לישון בסוכה, בין שינת קבע בין שינת ארעי, רבים נהגו להקל שלא לישון בסוכה, מכמה סיבות:

בארצות אירופה הקרות, השינה בסוכה כרוכה בצער מפני הקור שבלילות, ואף היו אנשים שנעשו חולים לאחר השינה בסוכה. ועל כן הורו הפוסקים, שהמצטער לישון בסוכה מחמת הקור, ואין לו דרך לחמם את עצמו כראוי, מפני שאין לו שמיכות מתאימות, או מפני שגם בהן הוא מצטער, פטור משינה בסוכה. ובארץ ישראל הקור אינו עז כל כך, אולם מנגד ישנם כיום יותר אנשים מפונקים ורגישים שמצטננים בלילות קרים גם כשהם ישנים עם שמיכה חמה, וגם הם נחשבים כמצטערים שפטורים משינה בסוכה. אולם בלילות שהם יודעים שאין חשש שיצטננו, וכן בשנת הצהרים, כשאין חשש שיצטננו בה, חובה עליהם לישון בסוכה.

יש אנשים שאינם מצליחים להירדם בסוכה, ואף שבאמת אין בסוכה דבר שצריך להפריע לשנתם, מכל מקום הם מתוחים מהסביבה השונה, וכיוון שבפועל הם לא נרדמים, הרי שהם מצטערים ופטורים מהשינה בסוכה. וגם מי שפטור מהשינה בלילה, אם ביום הוא מצליח להירדם בסוכה, אם ירצה לישון ביום, חובה עליו לישון בסוכה.

מי שרוצה לישון בצהרים, ובמקום סוכתו ישנם ילדים שמרעישים ומפריעים לישון, וגם אם יבקש מהם, לא יצליחו לשמור על השקט, הרי שהוא מצטער, ואם הוא עייף, מותר לו לישון בביתו.

א) כל מה שאדם רגיל לעשות דווקא בבית, חובה לעשות בסוכה. לפיכך, חובה לקיים את סעודות הקבע והשינה בסוכה, שעיקר תפקידו של הבית להיות מקום לסעודות ושינה.

ב) דברים שלפעמים אדם עושה בבית ולפעמים בחוץ, כמו אכילת ארעי, לימוד תורה, קריאת ספר ושיחת חברים, מצווה לעשות בסוכה, ואם עשאם מחוץ לסוכה אין בידו עוון. אמנם כיוון שיש בעשייתם בסוכה מצווה, יש להתאמץ לעשותם בסוכה, ומי שבלא שום סיבה עושה אותם מחוץ לסוכה, מבזה את המצווה. כיוצא בזה לגבי אכילה, מצד הדין אין חובה לקבוע סעודות בחול המועד, ואם כן יכול אדם לאכול במשך כל ימי חול המועד אכילות ארעי מחוץ לסוכה. אלא שאם בלא קושי הוא יכול לאכול בסוכה, בכך שהוא אוכל בבית הוא מבזה את המצווה. ואם קשה לו לאכול בסוכה, כגון שקצת קר בה, אם יאכל אכילת ארעי בבית לא יחשב כמבזה את המצווה. ואע"פ כן, כיוון שהאוכל בסוכה מקיים מצווה, נכון שיהדר לאכול בסוכה. ויש אומרים שאף מצווה להתאמץ לקבוע בכל יום שתי סעודות על לחם בסוכה.

ג) דברים שרגילים לעשות תמיד מחוץ לבית, כמו תפילה במניין ושיעורי תורה, מקיימים לכתחילה בבית הכנסת ובבית המדרש, ואין צורך להתאמץ לקיימם בסוכה.

ד) דברי גנאי, כמו החלפת חיתול לתינוק, אסור לעשות בסוכה (ע"ע פנה"ל סוכות ב, 2).

בשבת כל מלאכה אסורה, שנאמר (שמות כ, י): "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה". ואילו ביום טוב, מלאכה שנועדה לצורך אכילת אותו היום מותרת, שנאמר (שמות יב, טז): "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם". וכן נאמר (ויקרא כג, ז): "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ". הרי שרק 'מלאכת עבודה' אסורה, אבל מלאכה שאדם רגיל לעשות בביתו דבר יום ביומו לצורך הכנת מאכליו – מותרת (רמב"ן שם).

לפיכך, מותר ללוש בצק ולאפות חלות ועוגות. וכן מותר לבשל בשר ודגים, פירות וירקות וכל שאר המאכלים. וכן מותר לשחוט בהמות, חיות ועופות לצורך היום. וכן מותר להגביר את האש ולהחלישה לצורך הבישול. וכן מותר להוציא מאכלים לצורך הסעודה מרשות לרשות.

אבל אסור לקצור את תבואת השדה, לבצור ענבים, לדוש שיבולים, לזרות את גרגירי התבואה לרוח, לברור מהם את האבנים, לטחון תבואה, לצוד חיות, עופות ודגים, לסחוט ענבים ליין וזיתים לשמן. שהמלאכות הללו הן בכלל 'מלאכת עבודה' שנאסרה ביום טוב. הסימן לכך שמדובר ב'מלאכת עבודה', שרגילים לעשותה על ידי פועלים, ובבת אחת מכינים כמויות גדולות לימים רבים או לצורך מסחרי. לעומת זאת, המלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש הן מלאכות שאדם רגיל לעשות בביתו לצורך אותו היום.

אתרוג שניקב ונחסר ממנו חלק, פסול ביום הראשון, מפני שביום הראשון האתרוג צריך להיות שלם, שנאמר (ויקרא כג, מ): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן", לְקַחְתֶּם – לקיחה תמה – שלימה. אבל בשאר הימים, גם אם נחסר ממנו חלק – האתרוג כשר. וגם ביום הראשון, אם האתרוג נפגע מקוץ, ויש ספק אם נחסר ממנו חלק, האתרוג כשר. וגם כאשר ברור שהאתרוג נחסר, אם האתרוג המשיך לגדול ומקום הפגיעה הגליד ונוצרה עליו כעין קליפה, האתרוג כשר גם ליום הראשון (שו"ע תרמח, ב).

עלתה על האתרוג חזזית, היינו כעין פצע מוגלתי, ואין אפשרות לקלף אותו בלא להחסיר חלק מבשר האתרוג, אם היה הדבר על רובו של האתרוג – פסול. וכן אם היתה החזזית בשניים או שלושה מקומות שמתפשטים על רובו, למרות שבפועל היא אינה מכסה את רובו, כיוון שהאתרוג נראה מנומר – פסול. וכן אם עלתה החזזית על חוטמו של האתרוג, היינו על מקום השיפוע העליון שבאתרוג, כיוון שהוא המקום הבולט שבאתרוג, גם כשהחזזית קטנה, אם היא בולטת לעיני כל אדם במבט שטחי – האתרוג פסול. כדין חזזית כך גם דין כתם בצבע משונה מאוד, שחור או לבן (שו"ע תרמח, ט-יג, טז). וכל מיני החזזית והכתמים הללו נדירים מאוד, שכן רק תופעות חריגות פוסלות את ארבעת המינים.

יש אומרים שכשם שהסכך צריך להיות מדבר שאינו מקבל טומאה, כך גם הדבר שעליו נשען הסכך צריך להיות מדבר שאינו מקבל טומאה, כדי שלא יטעו ויסככו בדברים שמקבלים טומאה או בשאר דברים הפסולים לסיכוך. לפיכך, אסור לדעתם להשעין את הסכך על מוטות ברזל או קרשים שמקבלים טומאה, או שאר חומרים שפסולים לסכך, כדוגמת פלסטיק שאין גידולו מהקרקע. אמנם גם לדעתם מותר להשעין את הסכך על כותל אבנים, שאין חשש שיחשבו שמותר לסכך באבנים.

ואף שלדעת רובם המכריע של הפוסקים מותר להניח את הסכך על דברים שמקבלים טומאה, כי רק הסכך צריך להיות כשר ולא המעמיד שלו. מכל מקום לכתחילה טוב לחשוש לדעה המחמירה ולא להעמיד את הסכך על דבר שמקבל טומאה. לפיכך, מי שבנה את המחיצות על מסגרת של ברזל, לכתחילה לא יניח את הסכך על הברזל אלא יניח לרוחב הברזל קורות עץ, ועליהם ישעין את הסכך. אבל הרוצה להקל רשאי להניח את הסכך על הברזל, וסוכתו כשרה לברכה.

הרוצה להחמיר שלא להעמיד את הסכך על דבר שמקבל טומאה, ועם זאת חושש שרוח מצויה תעיף את הסכך, יניח על הסכך קרשים כבדים הכשרים לסכך. ואם יהיה צורך יוכל לחבר את הקרשים הכבדים לסוכה בדברים שפסולים לסכך, כמסמרים ואזיקוני פלסטיק, שבאופן זה רק 'המעמיד של המעמיד' אינו כשר לסכך.