משעה שנפתח ספר התורה כדי לקרוא בו, אסור לקהל לדבר זה עם זה אפילו בדבר הלכה, וזאת מפני הכבוד שצריך כל אחד לבטא כלפי הקריאה הציבורית בתורה.
ואפילו לדבר בדברי תורה עם חברו בין קריאה של עולה אחד לחבירו אסור, והטעם שמא ימשיכו בדיבורם גם לאחר שהקורא יחזור לקרוא בתורה (שו"ע או"ח קמו, ב, א"ר). ויש אומרים שמותר לשוחח בדברי תורה בהפסקות שבין העליות, במיוחד כאשר הגבאים מאריכים באמירת 'מי-שברך' (ב"ח). והעיקר לדעה זו, שהדיבורים בדברי תורה לא יימשכו גם בשעת הברכות והקריאה (ערוה"ש קמו, ג).
וללמוד לבד בהפסקה שבין קריאה לקריאה לכל הדעות מותר (מ"ב קמו, ו). ובעת הקריאה אסור ללמוד בעניינים אחרים, אבל לקרוא את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום, לדעת רבים מהפוסקים – מותר, בתנאי שהקריאה תהיה בלחש, שלא תפריע לשאר השומעים (שו"ע או"ח קמו, ב). ויש אומרים שאפילו בלחש אסור, מפני שצריך להאזין דווקא לבעל הקורא, ולא לקרוא באותה שעה פסוקים אחרים, ואפילו הם מאותה הפרשה (פר"ח, של"ה וגר"א). וודאי שגם לדעת אלו שמתירים לקרוא פסוקים אחרים מהפרשה בעת הקריאה, מכל מקום המנהג המשובח הוא להאזין לקריאה, ולא לקרוא בפסוקים אחרים (שו"ע שם).
לגבאים מותר לדבר בהפסקות בעניינים נחוצים הקשורים לתפילה. וכשאין ברירה אחרת, אפילו בעת הקריאה. רשאים הגבאים לדבר בעניינים דחופים שאינם סובלים דיחוי. (בפנה"ל תפילה כב, ח, מבוארות עוד הלכות הקשורות לכבוד התורה).