שישי כ״ז באלול ה׳תשע״ה
פנה"ל שבת ב, ז–ח
יום שישי הוא יום שבו צריך להתכונן לשבת, לפיכך אסרו חכמים לקבוע בו סעודה ומשתה, יותר ממה שרגילים בימות החול. שאם יאכל סעודה גדולה ביום שישי, לא יהיה לו תיאבון לסעודת ליל שבת (שו"ע או"ח רמט, ב). ועוד, שיש בזה פגיעה בכבוד השבת, שהוא משווה את כבוד השבת לכבוד ימי החול (פמ"ג). ועוד, שיש לחוש שהעיסוק בסעודה הגדולה יפריע להכנות לקראת שבת (מ"א בשם ר"ח). ואפילו סעודת מצווה, כגון שרוצים לערוך סעודה גדולה לכבוד סיום מסכת, אסור לקבוע ביום שישי. אמנם לפני חצות היום, מותר לקיים ארוחה רגילה לכבוד הסיום.
מסופר בתלמוד (גיטין לח, ב) על משפחה אחת שהיתה בירושלים, שהיתה נוהגת לערוך סעודות חשובות ביום שישי, ובעוון זה ירדה מגדולתה ונעקרה.
כאשר זמנה של סעודת המצווה קבוע, כסעודת ברית מילה ביום השמיני ופדיון הבן ביום השלושים, מותר לקיימה ביום שישי. שהואיל וזמנם קבוע מהתורה, ומצווה לערוך לכבודם סעודה גדולה, אין בקיום הסעודה הגדולה פגיעה בכבוד השבת. ונכון לקיימה לפני חצות, כדי שלא לפגוע בהכנות לשבת, וכדי שיהיה לסועדים תיאבון בסעודת ליל שבת (שו"ע רמט, ג; מ"ב יג, ותרצה, י; באו"ה 'מותר').
וכל מה שאסרו חכמים הוא דווקא סעודה גדולה, אבל ארוחה רגילה מותר מעיקר הדין לאכול במשך כל יום שישי, אלא שאמרו חכמים, שמצווה להימנע מלאכול ארוחה עם לחם במשך שלוש השעות שסמוכות לשבת, כדי להגיע לסעודת ליל שבת בתיאבון. ומעט עוגות ופירות – אפשר לאכול עד לשעת קבלת השבת, ובתנאי שאכילתם לא תפגע בתיאבון של סעודת השבת.
היו חסידים שהחמירו על עצמם שלא לאכול כלל במשך כל יום שישי, משום שהרגישו בעצמם, שאם יאכלו, תאבונם בעת סעודת השבת יפחת. ומי שסובל מהתענית, אין ראוי שינהג כך, כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה (שו"ע רמט, ב-ג; מ"ב יח). בכל אופן ראוי לכל אדם לתכנן את מאכליו ביום שישי כך שיכנס לשבת כשהוא רעב, ויוכל להתענג בסעודת ליל שבת.
הנוסעים לקראת שבת, צריכים לתכנן את נסיעתם כך שיוכלו להגיע למחוז חפצם לכל הפחות חצי שעה קודם כניסת השבת, כדי שיוכלו להתארגן לשבת. ואם הנסיעה ארוכה, צריכים לקחת בחשבון תקלות שעלולות לקרות בדרך. והרב מרדכי אליהו זצ"ל המליץ, לתכנן זמן כפול ממה שהדרך אורכת בדרך כלל. שאם היא אורכת שעתיים, יצאו לדרך ארבע שעות לפני כניסת השבת.
לימוד תורה בשבת
מצווה להרבות בלימוד תורה ביום השבת, ואמרו חכמים (ירושלמי שבת טו, ג): "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה". עוד אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור או"ח רצ). עוד אמרו חכמים (תדבא"ר א): "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, לא כך כתבתי לכם בתורתי: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א, ח), אף על פי שאתם עושים מלאכה כל שישה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו, לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ז): לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ".
אמרו חכמים שצריך לחלק את זמן השבת, חציו לה' בלימוד תורה בבית המדרש וחציו לעונג שבת של אכילה, שתיה ושינה (פסחים סח, ב). אמנם יש סוברים, שרק ביום טוב החלוקה שווה, אבל בשבת שנועדה לתורה, צריך להקדיש יותר ממחצית הזמן ללימוד התורה (ב"ח עפ"י רמב"ם). אולם לרוב הפוסקים, כוונת חכמים שגם בשבת יש לחלוק את הזמן, חציו לתורה וחציו לעונג גשמי. יוצא לכאורה לפי זה, שחובה להקדיש כשתים עשרה שעות וחצי לתורה, שכן משך השבת עם תוספת שבת הוא כעשרים וחמש שעות. אולם למעשה נראה שאפשר להקל, שאותן שבע שעות שאדם צריך לישון בכל יום אינן בחשבון, הרי שנותרו שמונה עשרה שעות, ומתוכן יש להקדיש כתשע שעות לתורה, וכתשע שעות לעונג שבת של אכילה, שתיה ותוספת שינה של תענוג. ואף שעיקר העניין הרוחני של השבת נועד ללימוד תורה, נראה מדעת כמה פוסקים שאפשר להקל ולכלול בתשע השעות של תורה גם את שעות התפילה, ובתנאי שלא יאריכו מדי בתפילה. לפי זה יוצא שבפועל צריכים להקדיש לכל הפחות שש שעות בשבת לתורה, שיחד עם שלוש השעות המוקדשות לתפילה יהיו תשע שעות.