אדם שנצרך לנקביו והצורך להתפנות לוחץ כל כך עד שאינו יכול להסיח דעתו מזה, ואע"פ כן אינו הולך להתפנות, הרי הוא עובר באיסור 'בל תשקצו' (מכות טז, ב, שועה"ר מהדו"ת ג, יא; א"א בוטשאטש). בנוסף לכך, המתאפק מלהתפנות מזיק לבריאותו (רמב"ם מאכלות אסורות יז, לא). וגבר שמתאפק מלהטיל מימיו גורם לעצמו סכנה עד כדי עקרות (עי' יבמות סד, ב, מ"ב ג, לא).
ואם הוא יכול לשהות יותר מכדי הילוך פרסה (72 דקות), אף שרצוי שילך להתפנות, אין בזה חובה, ולדעת רוב הפוסקים, אף מותר לו לכתחילה ללמוד באותו זמן תורה ולברך ברכות (מ"ב צב, ז. ועי' פנה"ל תפילה ה, ח, האם מותר להתפלל במצב כזה). ואם התחיל ללמוד או לעסוק בעסקיו כשלא היה צריך לנקביו, ולאחר זמן הוצרך לנקביו עד שאינו יכול להתאפק 72 דקות, אבל עדיין אינו צריך לעצור עצמו כדי שהפסולת לא תצא מגופו – לדעת רוב הפוסקים, לכתחילה יפסיק וילך להתפנות. אבל אם הוא באמצע עניין – מותר לו לדחות מעט את התפנותו, עד שיסיים את העניין (באו"ה צב, ב, 'קורא'; ילקוט יוסף ח"ב, עמ' שלח).
אפילו אם הוא נצרך מאוד, אם היציאה להתפנות תגרום לו בושה גדולה, מותר לו לשהות עוד, שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור 'בל תשקצו' (מ"ב ג, לא; צב, ז).