מיוחדת היא ברכת 'הגומל', שצריכים לברך אותה במניין, ובנוסף לכך צריך ששניים מהם יהיו תלמידי חכמים, שנאמר במזמור המתאר את הארבעה שעליהם להודות (תהלים קז, לב): "וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ", 'בִּקְהַל עָם' אלו עשרה, 'וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים' היינו שני תלמידי חכמים.
אבל אם אין שם שני תלמידי חכמים, אין זה מעכב. אבל המניין מעכב, וכשאין מניין – אין לברך. ובשעת הצורך, אף המברך מצטרף למניין.
ואם טעה ובירך שלא במניין, יש אומרים שיצא ידי חובתו (ריטב"א), ויש אומרים, שהואיל ולא הודה בפני ציבור – לא יצא (תר"י ומאירי). ולכן טוב שיחזור לברך בלי שם ומלכות בפני עשרה (שו"ע ריט, ג). והעצה היותר טובה, שישמע אדם אחר שמברך 'הגומל', ויבקש ממנו שיכוון להוציא גם אותו בברכתו.
נוהגים בדרך כלל לקרוא לתורה למי שצריך לברך 'הגומל', ולאחר שיברך על העלייה לתורה יברך 'הגומל'. ונוהגים שגם מי שלא קראו לו לתורה, מברך 'הגומל' אחר הקריאה בתורה (שו"ע ריט, ג). ומצד הדין אפשר לברך 'הגומל' גם שלא בשעת קריאת התורה, והעיקר שיהיו שם עשרה יהודים.