האוכל גרגירים חיים מחמשת מיני דגן, מברך 'האדמה', שהואיל ולא אכלם כמעלתם – אפויים או מבושלים – הרי הם כשאר מיני קטניות, שמברכים עליהם 'האדמה'.
ואם בישל את גרגירי הדגן, כדוגמת גריסים (שעורה), קווקר (שבולת שועל), בורגול (גרגירי חיטה שבורים), ברכתם 'מזונות', הואיל ונתעלו למדרגת תבשיל שסועד את הלב. ואם קלה את גרגירי הדגן באש, ברכתם 'האדמה', כיוון שאינו אוכל את הדגן כדרך תבשיל. וכן אם בישל את גרגירי החיטה כשהם שלמים בקליפתם, אפילו אם נתרככו מעט, כיוון שהם בקליפתם וצורתם עליהם והם עדיין קשים מעט – עוד לא הגיעו למדרגת תבשיל, והרי הוא ככוסס אותם חיים, ומברך עליהם 'האדמה'. ואם נתרככו עד שנתמעכו ונתדבקו זה בזה, למרות שהם בקליפתם, הרי הם כתבשיל שסועד את הלב וברכתם 'מזונות' ו'על המחיה' (שו"ע רח, ד).
לגבי ברכה אחרונה ישנו ספק גדול, על כן נכון לאכול את מיני הדגן שברכתם 'האדמה' בתוך הסעודה, כדי שייפטרו יחד עם שאר כל המאכלים בברכת המזון.
שלווה היא חיטה תפוחה שלא עברה בישול. לרוב הפוסקים, הואיל ולא נתבשלה דינה כגרגירי דגן שברכתם 'האדמה', ואם אוכלה עם מעט חלב, השלווה עיקר, והברכה על השלווה פוטרת את החלב.