עד גיל שש ההורים חייבים לפרנס את ילדיהם, והוסיפו חכמים וחייבו את ההורים לפרנס את הילדים עד שיגיעו בערך לגיל שלוש עשרה (כתובות מט, ב). וכיוון שזו חובה, אין להחשיב את מה שמוציאים עליהם כצדקה. ומי שמצבו דחוק מאוד, ואינו יכול לפרנסם בלא להיעזר בכספי המעשר, נחשב עני, ופטור מלהפריש מעשר כספים.
אמנם מצד מה שתקנו חכמים אין חובה לפרנס ילדים שעברו גיל שלוש עשרה, אולם מצד מגמת התקנה, שנועדה לדאוג לפרנסתם של הילדים עד שיגיעו לשלב שבו יוכלו בדוחק להסתדר בכוחות עצמם, יש מקום להוסיף לפרנסם גם אח"כ (עיין אג"מ יו"ד א, קמג; ב, קיג). וכך גם חוק המדינה, שההורים חייבים לפרנס את הילדים עד גיל שמונה עשרה. ולכן אין לממן את פרנסת הילדים אחר גיל שלוש עשרה מכספי המעשר. אמנם מי שהוא דחוק, יכול להחשיב את מה שהוא מוציא על ילדיו שעברו את גיל המצוות כמעשר כספים.
הואיל ומצווה מהתורה שהאב ילמד את בנו תורה ולמנוע את ילדיו מלהתקלקל (עי' אג"מ יו"ד ב, קיג), אין לשלם לתלמוד תורה של הבנים על ידי כספי מעשר כספים. אולם אם הבנים גדולים, וההורים משלמים עבור מוריהם וגם עבור מזונם ולבושם, ומצבם של ההורים דחוק, ניתן להחשיב את מה שהם משלמים עבור מזונם ולבושם כמעשר כספים. וכן כאשר הם גרים בפנימייה, מותר לשלם על הפנימייה ממעשר כספים (שועה"ר הל' ת"ת א, ז).