נוהגים למנות צדיק ובן תורה ובעל מעשים טובים שיהיה תוקע להוציא את הרבים ידי חובתם, אבל אין לעשות מחלוקת עבור כך (מ"ב תקפה, ג).
טוב כשאפשר לתקוע בצד ימין של הפה. וכן נוהגים להפנות את הצד הרחב של השופר כלפי מעלה, שנאמר (תהלים מז, ו): "עָלָה אֱלוֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר" (רמ"א תקפה, ב).
אין מחלקים את התקיעות בין אנשים שונים, אלא אותו אדם תוקע את כל התקיעות, שהמתחיל במצווה אומרים לו גמור (רמ"א תקפה, ד). אמנם במקום שכבר נהגו לחלק את התקיעות לכמה אנשים, יכולים להמשיך במנהגם, שיש בזה ביטוי לחיבוב המצווה (מ"ב יז).
אם התוקע נחלש ואינו יכול להמשיך, יעמוד אחר וימשיך לתקוע במקומו. ואם הוא שמע את ברכותיו, אינו צריך לברך, מפני שיצא בברכותיו של התוקע הראשון (שו"ע תקפה, ג).
רבים מהתוקעים לוקחים לתקיעות שני שופרות, כדי שאם יתקשו לתקוע באחד ימשיכו בשני, ואין צריך לחזור ולברך על השני, הואיל והברכה חלה על שני השופרות. ובדיעבד, גם מי שהיה לו שופר אחד ולא הצליח להמשיך לתקוע בו, והביאו לו שופר אחר, אינו צריך לברך על השני (מ"ב תקפה, ד).
מותר לשטוף את השופר במים, ואף מותר לשוטפו ביין או חומץ או ערק כדי לצחצח את קולו, ואין זה נחשב 'מעשה חול' האסור ביום טוב (שו"ע תקפו, כג).