ה – איסור טלטול מהתורה ומדברי חכמים
למדנו שאיסור מלאכת 'הוצאה' חל על טלטול חפצים מרשות לרשות, היינו מ'רשות היחיד' אל 'רשות הרבים' או ל'כרמלית' (שהיא 'רשות הרבים' מדברי חכמים). וכן להיפך, מ'רשות הרבים' או 'כרמלית' לתוך 'רשות היחיד'. וכן על טלטול של ארבע אמות ב'רשות הרבים' או 'כרמלית'. ועתה נלמד באופן מדויק, מהי המלאכה האסורה מן התורה.
מלאכת 'הוצאה' מורכבת משלושה שלבים: א' עקירת החפץ מהרשות שהיה בה, ב' העברתו לרשות אחרת, ג' הנחתו בה. גם מי שעשה את שלושת השלבים על ידי פעולה אחת חייב, כגון שזרק חפץ מ'רשות היחיד' ל'רשות הרבים', או שזרקו למרחק של ארבע אמות ב'רשות הרבים'. וכן אדם שאחז בידו חפץ או שהיה בכיסו חפץ, והלך מ'רשות היחיד' ל'רשות הרבים', עבר באיסור 'הוצאה', שכן בתחילת הליכתו ביצע עקירה, ובעת שעבר מ'רשות היחיד' ל'רשות הרבים' ביצע העברה, ובעת שעמד ב'רשות הרבים' ביצע הנחה.[3]
כל זמן שלא נעשו שלושת השלבים על ידי אדם אחד, אין בדבר איסור תורה. למשל, אם אדם לקח כלי מ'רשות היחיד' והושיט את ידו כשהכלי בתוכה אל 'רשות הרבים', כיוון שעדיין לא הניח את הכלי ב'רשות הרבים', לא עבר על איסור תורה. ואם יבוא אדם שנמצא ב'רשות הרבים' ויקח מידו את הכלי, נמצא שהכלי הועבר מ'רשות היחיד' ל'רשות הרבים' בלא שאחד מהם עשה מלאכה שלימה שאסורה מהתורה, כי הראשון ביצע עקירה והעברה, והשני את ההנחה.
אלא שחכמים אסרו לשניים לבצע בשותפות את מלאכת ההוצאה, משום שחששו שמא מתוך שתִמָצֵא דרך לעקוף את האיסור, יהפוך האיסור לקל ויעברו על איסור תורה (שו"ע או"ח שמז, א).
עוד צריך לדעת, שמהתורה איסור הוצאת חפץ הוא רק כדרך שרגילים להוציאו. למשל, אם אחז את החפץ ביד, או הניח אותו בכיס או בתרמיל, נחשב שהוציאו כדרכו ועבר על איסור תורה. אבל אם הוציא אותו בשינוי, כגון שהניח מטפחת בתוך נעלו או על ראשו, לא עבר באיסור תורה. אלא שחכמים אסרו לבצע הוצאה בשינוי, שמא יבואו מתוך כך להוציא בלא שינוי.
לסיכום, האיסור מן התורה נוגע לעצם ביצוע המלאכה בלבד, שאדם אחד לא יעשה מלאכה כפי שהוא רגיל לעשותה בימות החול. וחכמים הוסיפו ואסרו כל פעולה שתשיג את מטרת המלאכה, שגם אם יעשה את המלאכה בשינוי ועל ידי שני אנשים, יעבור על איסור חכמים בעצם זה שהשיג את מטרתו והעביר את החפץ למקום שרצה. עוד חשוב לציין, כי גם ב'כרמלית' אסרו חכמים להעביר חפץ בשינוי או על ידי שני אנשים.[4]
ו – טלטול פחות פחות מד' אמות ברשות הרבים
למדנו בהלכות הקודמות, שבכלל מלאכת ה'הוצאה', האיסור לטלטל חפץ ב'רשות הרבים' יותר מד' אמות. כי רשותו של אדם העומד ב'רשות הרבים' מתפשטת על ד' אמות, ואם הוציא חפץ מחוץ לד' אמותיו, נמצא שהוציאו לרשות אחרת ועבר על איסור תורה. אבל בתוך ריבוע של ד' אמות על ד' אמות מותר לטלטל. לפיכך, רק אם טלטל חפץ למרחק של יותר מאלכסון הריבוע של ד' אמות על ד' אמות (2.58 מטר) עבר על איסור תורה, כי רק אז ברור שטִלטל אל מחוץ לריבוע שמותר לו לטלטל בו.
מהתורה, אדם שרוצה להעביר חפץ בתוך 'רשות הרבים', יכול לטלטל את החפץ מעט פחות מד' אמות, ויעמוד וינוח מעט כדי לקבוע לו בזה מקום חדש, ושוב יוכל ללכת עוד שיעור של פחות מד' אמות ויעמוד, וכך ילך ויעמוד, ילך ויעמוד, עד שיביא את החפץ למקום הרצוי לו. אלא שחכמים אסרו זאת, שמא ילך בפעם אחת יותר מד' אמות ויעבור על איסור תורה. ואפילו ב'כרמלית', שהיא 'רשות הרבים' מדברי חכמים, אסרו לטלטל חפץ פחות פחות מד' אמות, שמא יבוא לטלטל יותר מד' אמות ב'רשות הרבים'.[5]
אך במצב שאדם עלול לאבד את כספו, כגון שנכנסה שבת ולא הספיק להגיע לביתו ובתרמילו כסף רב, ואין הוא יכול להחביאו במקום בטוח, ואין לו שם גוי שיכול לשמור על הכסף או להביאו לביתו – התירו לו חכמים לטלטל את התרמיל באופן שילך פחות פחות מד' אמות עד שיגיע למקום שיוכל לשומרו. היתר זה הוא אפילו ב'רשות הרבים' מן התורה. וב'כרמלית', גם לצורך מצווה מותר לטלטל פחות פחות מד' אמות (או"ח רסו, ז, ח, באו"ה שמט, ה).[6]
[3]. אסור ללכת ברציפות מרשות היחיד דרך רשות הרבים עד לרשות יחיד אחרת. ויש אומרים שהוא איסור תורה (תוס' עירובין לג, א 'דהא'). אמנם לדעת רבים כל זמן שלא עמד ברשות הרבים האיסור מדרבנן בלבד, מפני שכל עוד הוא הולך לא ביצע הנחה ברשות הרבים (רשב"א, ריטב"א עירובין לג, א; ט"ז שמו, ב). וכך מורים להלכה (שועה"ר שמז, ט; רשז"א בשש"כ ל, הערה קלד). ולכן, במקום שיש ספק לגבי כשרות ה'עירוב', אפשר ללכת ברציפות מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, שכל זמן שלא עמד הריהו ספק בשני דרבנן לדעת רוב הפוסקים (הסוברים שרה"ר שלנו היא כרמלית).
[4]. ההבדל בין איסור תורה לאיסור חכמים בחומרת העונש, שאם עשה איסור תורה: במזיד נענש בכרת, בעדים והתראה – סקילה, ובשוגג מביא קרבן חטאת. ואם עשה את המלאכה בשינוי עבר על איסור חכמים: במזיד נענש במלקות מדברי חכמים, בשוגג אינו נענש. הבדל נוסף, שבאיסורי התורה אין להקל אלא בשעה של סכנת נפשות. ואילו באיסורי חכמים, במקרים מסוימים של שעת הדחק ניתן להקל גם כשאין סכנת נפשות. למשל, הקילו לחולה לעבור על איסורי חכמים (להלן כח, ב). וכן אדם שעומד להפסיד ממון רב, הקילו חכמים שיעבור על איסור מדבריהם ויציל את ממונו על ידי העברתו בשינוי מ'רשות הרבים' ל'רשות היחיד' (רמ"א שא, לג; מ"ב רסו, יז). וכן הקילו לגבי הצלת תפילין כמבואר בשו"ע שא, מב. ועי' בהלכה הבאה.
[5]. לדעת הרבה פוסקים (הראב"ד, הרז"ה, הרא"ש ועוד), אם יהיו שם הרבה אנשים, מותר לכתחילה שכל אחד יטלטל את החפץ פחות מד' אמות ויעביר את החפץ לחבירו, שאף הוא יטלטל את החפץ פחות מד' אמות, וכך יוכלו להעביר את החפץ למרחק רב. ולפמ"ג, אפילו לשני אנשים מותר לעשות כן, באופן שכל פחות מד' אמות יעבירו את החפץ ביניהם. ויש מהראשונים שאוסרים לטלטל באופן זה אפילו על ידי הרבה אנשים (רמב"ן). דעות אלו הובאו בשו"ע שמט, ג, ובאו"ה 'וחברו'. ולצורך הצלת תפילין התירו חכמים לאדם אחד לטלטל אותן פחות פחות מד' אמות (שו"ע שא, מב).
[6]. אם זה שחשכה עליו שבת לא הפסיק ללכת מעת שנכנסה השבת, ישנה עצה נוספת, שירוץ עד שיגיע לביתו. שהואיל ואת עקירת החפץ ביצע לפני כניסת השבת, בכל מקרה לא יהיה בידו איסור תורה, וכדי להציל את ממונו התירו לו חכמים לרוץ עד ביתו תוך ביצוע העברת רשות והנחה האסורות מדברי חכמים. ותקנו שירוץ, כדי שלא יטעה ויעמוד. (שבת קנג, ב: "דוקא רץ אבל קלי קלי (בהליכה) – לא. מאי טעמא? כיון דלית ליה היכירא – אתי למיעבד עקירה והנחה"). ואם אפשר, עליו להעביר את חבילתו ולהניחה ב'רשות היחיד' בשינוי תוך השלכתה כלאחר יד מגבו, וזאת כדי למעט עד כמה שאפשר באיסור (שו"ע רסו, יא).