שלושת השבועות, שמתחילים מליל י"ז בתמוז ונמשכים עד תשעה באב, הם ימים של צער, שעליהם נאמר (איכה א, ג): "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים". ולכן המליצו חכמים לנקוט במשנה זהירות בימים אלו שמועדים לפורענות, למשל, ההולכים לטיול או לרחוץ בים, אף שתמיד צריכים להיזהר ולשמור את הנפש, בימים אלו יזהרו יותר (עי' איכ"ר א, כט).
יש לחלק את השירים לשלושה חלקים. האחד הוא שירי שמחה, כדוגמת שירי חתונה. השני, שירים שאין בהם לא שמחה מיוחדת ולא עצב מיוחד, ובכללם רוב השירים כיום, וכן רוב היצירות הקלאסיות. השלישי, שירים עצובים כדוגמת שירי אבל על אדם שמת או על החורבן.
מתחילת שלושת השבועות, יש להימנע משמיעת החלק הראשון, והוא שירי שמחה. ומראש חודש אב, יש להימנע גם משמיעת החלק השני האמצעי, ורק את החלק השלישי הכולל שירים עצובים מותר לשמוע. עוד נראה, שכאשר שומעים מוזיקה בקול רם, גם כאשר היא סתמית, העצמה נותנת לשיר חגיגיות, והרי הוא נעשה כשיר של שמחה.
עוד נראה, שאסור להשתתף בקונצרט של מוזיקה עצובה (רקוויאם) בשלושת השבועות, ואף שזו מוזיקה של אבל, מכל מקום הקונצרט הוא אירוע חגיגי ומשמח, עובדה שרגילים להתלבש לקראתו בחגיגיות. אולם כאשר מקיימים אירוע תרבותי, נראה שמותר להשמיע בו נגינה עצובה לזכר ירושלים, ואפילו בתשעת הימים (עפ"י שבת קנא, א).