שבת כ״ג בכסלו ה׳תשע״ו
שתי מצוות יסודיות מעמידות את השבת, 'זכור' ו'שמור' (פניני הלכה שבת א, ח). ב'שמור' נצטווינו להימנע מכל מלאכה, ועל ידי כך נוצר חלל פנוי בנפש, שאותו נצטווינו למלא בתוכן החיובי של מצוות 'זכור', שעניינה לזכור את קדושת השבת ולהתקשר אל יסודות האמונה. בכל ששת הימים אנו פועלים בעולם החיצוני ובשבת אנו שבים אל עולמנו הפנימי, אל הנשמה שלנו, וזוכרים שוב את יסודות האמונה (עי' בפניני הלכה שבת ו, א להרחבה אמונית ביסודות 'זכור' ו'שמור').
את תמציתה של מצוות 'זכור' אנו מקיימים בעת אמירת הקידוש על היין, ומתוך כך המצווה מתרחבת על כל יום השבת, שנאמר (שמות כ, ז): "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", שיהיה יום השבת כולו מקודש, לזכור בו את יסודות האמונה ולעסוק בתורה, ולעשות זאת מתוך עונג סעודות ושינה רגועה. ואף בימות החול מצווה לזכור את יום השבת ולקדשו, היינו לכבדו מכל הימים ולהתכונן לקראתו בהכנת המאכלים, רחיצת הגוף, כיבוס הבגדים וסידור הבית (עיין רמב"ן שמות כ, ז; פניני הלכה שבת ב, א-ו).
במצוות השבת חייבים גברים ונשים כאחד. ואף שהכלל הוא שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, ומצוות זכור היא מצוות עשה שתלויה בזמן, למרות זאת, נשים חייבות במצווה, שכן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, והרי הן כרוכות זו בזו, וכשם שנשים חייבות במצוות שמור, שהיא מצוות לא תעשה, כך הן חייבות במצוות זכור.
לפיכך, חיובה של אשה שווה לחיובו של האיש, ויכולה אשה להוציא איש ידי מצוות קידוש. אבל קטן או קטנה שלא הגיעו לגיל מצוות, אינם יכולים להוציא גדולים, שהקטנים המסוגלים להבין את עניין השבת חייבים במצוות קידוש מדברי חכמים בלבד, ואילו הגדולים חייבים מהתורה (שו"ע רעא, ב)."