זמנה מתחיל מהנץ החמה, כלומר מעת שהחמה מתחילה לזרוח, ואם תקע מעמוד השחר, היינו מעת שנראה האור הראשון במזרח, יצא ידי חובתו. ואם לא תקע עד ששקעה החמה, יתקע בבין השמשות בלא ברכה (מגילה כ, ב; שו"ע תקפח, א; מ"ב א-ב. עוד על הזמנים בפנה"ל תפילה יא, 1, ושבת ג, 1).
תקנו חכמים לתקוע בציבור בתפילת המוסף, וכתבו הפוסקים, שגם מי שאינו יכול להתפלל עם הציבור, וממילא אינו יכול לתקוע בצמוד לברכות של מוסף, ראוי שיתקע אחר שיעברו שלוש שעות ראשונות של היום, שאז הדין מתמתק (מטה אפרים, מ"ב תקפח, ב; פנה"ל ימים נוראים ג, י).
הגברים חייבים במצווה, והנשים פטורות ממנה, הואיל והיא מצוות עשה שהזמן גרמה. והרוצות לשמוע שופר, מקיימות מצווה ויש להן על כך שכר. ומנהג רוב נשות ישראל להתנדב ולקיים את המצווה.
ונחלקו הראשונים לגבי הברכה (פנה"ל תפילת נשים ב, ח; כג, ב). יש אומרים שהברכה נתקנה רק לגברים שחייבים במצווה, אבל אישה שתוקעת לעצמה לא תברך, וכן כאשר גבר תוקע לנשים, לא יברך. וכך הוא מנהג יוצאות ספרד. ויש אומרים, שאף שנשים פטורות מהמצווה, כיוון שהשומעות מקיימות מצווה, עליהן לברך לפני קיומה. וכך הוא מנהג אשכנז, שאשה שתוקעת לעצמה תברך, וכן כאשר גבר תוקע לנשים, אחת הנשים תברך עבור כולן.