החלק הקטן ביותר שאפשר לכתוב מן התורה הוא חומש שלם, שאף שאינו נחשב לספר תורה, מכל מקום כיוון שהוא חומש שלם – מותר לכותבו כדי ללמוד בו. אבל פחות מחומש שלם, לא התירו בתקופת האמוראים לכתוב.
לצורך גדול של לימוד או תפילה, מותר כיום לכתוב קטעים מן התורה.
אלא שנחלקו האחרונים בשאלה, האם גם לצורך קל מותר לכתוב פסוקים מן התנ"ך. יש אומרים שבכל עת שיש מטרה של קדושה בכתיבת הפסוקים, אף שאין בזה הכרח, אפשר להקל (בני יונה). ויש מחמירים שרק במקום שיש הכרח לימודי מותר לכתוב פסוקים מן התורה (ט"ז).
לדוגמא, הועלתה שאלה, האם מותר לכתוב את הפסוק: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מב), כדי לתלותו בסוכה. לדעת בעל ה'משנה-ברורה' אסור, ויש מקילים בזה. וכן לגבי י"ג מידות רחמים, יש אומרים שאין לכותבם כדי לתלותם על קיר בית הכנסת, ויש מקילים משום שהדבר משפיע על האווירה הטובה בבית הכנסת ומיקל על המתפללים לומר את י"ג מידות רחמים בלא להביט בסידור. וכן לגבי כתיבת פסוקים שיש בהם משמעות מוסרית, יש מקילים לכותבם ולתלותם בכיתות הלימוד, ויש אוסרים.
למעשה, אפשר להקל לכתוב פסוקי תורה לשם מטרות חינוכיות שאינן הכרחיות, ובתנאי שלא יכתבום באופן הכשר לכתיבת ספר תורה. וכתב דפוס הרגיל שלנו אינו כשר לכתיבת ספר תורה.