כאשר עומדות לפני האדם האפשרות ללמוד תורה או לקיים מצווה אחרת, מה עדיף שיעשה?
הכלל היסודי בעניין זה הוא, שמצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, מבטלים תלמוד תורה כדי לקיימה, ומצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, אין מבטלים תלמוד תורה כדי לקיימה (מו"ק ט, א). ונבאר יותר:
כל מצווה שעל פי התורה ישנו חיוב אישי על כל יהודי לקיימה, גם מי שעוסק בלימוד תורה מחויב להפסיק מלימודו כדי לקיימה. למשל, כל לומדי התורה מחויבים להפסיק מלימודם כדי לקיים את מצוות הנחת תפילין, קריאת שמע, נטילת לולב וכדומה. וכן כאשר ההורים זקוקים לעזרה אישית מבנם, עליו להפסיק מלימודו ולעזור להם.
אבל ישנן מצוות שאינן מוטלות על כל אדם באופן אישי, ולגביהן הדין תלוי בשאלה האם יש מישהו אחר שיכול לקיימן או אין. למשל, כשצריך לתת הלוואה לחבר, ואין זשם אדם אחר שיכול להלוות לו, צריך הלומד להפסיק מלימודו ולתת לו הלוואה. וכן כשצריך להשתתף בלוויית המת, ואין שם מספיק אנשים שישתתפו בהלוויה ויכבדו את המת כראוי, עליו להפסיק את לימודו וללוות את המת. אבל אם יש שם מספיק אנשים, מוטב שימשיך ללמוד.
וכן הדין לגבי מי שצריך לבקש עזרה מחבירו, שמתחילה עליו לפנות למי שאינו לומד תורה באותה שעה, כדי שלא לגרום לביטול הלימוד, ורק אם לא מצא, יפנה אל לומדי התורה.