שני ד׳ בכסלו ה׳תשע״ו
פניני הלכה ליקוטים א, ו, ו
כידוע בית הכנסת הוא מקום קדוש, וחז"ל קראו לו 'מקדש מעט'. ויש להתנהג בתוכו ביראה, שכן נאמר לגבי בית המקדש: "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא יט, ל), וקדושת בית הכנסת היא מעין קדושתו של בית המקדש.
וכל המשתמש בבית הכנסת לשימוש של חול, מבזה את קדושתו, שייעודו היחיד של בית הכנסת הוא לעניינים שבקדושה, לתורה, תפילה והתחזקות בשאר מצוות. ולכן אין לשוחח בו בענייני מסחר וכלכלה, וקל וחומר שאסור להתלוצץ ולשחוק בתוכו. אבל מותר לערוך בבית הכנסת אסיפות לצורך מצווה, כגון למען איסוף צדקה לעניים, או להתרמה לישיבות.
ויש לכבד את בית הכנסת ולנקותו תמיד. וצריך לנקות את הנעליים מן הבוץ לפני שנכנסים לתוכו. ואסור להיכנס לתוכו בראש מגולה (שו"ע קנא, ו-ט). וכמובן שאסור לירוק בתוכו. ואמנם היו זמנים שהבתים לא היו מרוצפים ואנשים היו רגילים לירוק בביתם הפרטי, ואז היה מותר גם לירוק בבית הכנסת, אבל כיום נזהרים מאוד שלא לירוק בבתים פרטיים, ולכן ישנו איסור גמור לירוק בבית הכנסת (עפ"י הגמ' ברכות סג, א).
אין להיכנס לבית הכנסת שלא לצורך תורה או תפילה. ואפילו כשיורד גשם בחוץ, אסור להיכנס לתוכו כדי להנצל מהגשם. וכן בקיץ אסור להיכנס לתוכו כדי לשבת בצל כתליו. וכן אסור להיכנס לבית הכנסת כדי להטעין טלפון נייד. שכן בית הכנסת מקודש לתפילה ותורה ולא לשאר צרכי האדם.
ואדם שמוכרח להיכנס לבית הכנסת כדי לקרוא לחברו לצורך דחוף, רשאי להיכנס לשם, אבל לפני שיקרא לחברו ישב מעט ויאמר איזה פסוק, כדי שלא יֵראה כנכנס לצרכיו האישיים בלבד (מגילה כח, שו"ע או"ח קנא, א).