חמץ שהיה ראוי בתחילה למאכל אדם ואח"כ התעפש או התקלקל עד שאינו ראוי למאכל אדם, דינו כחמץ גמור, מפני שעדיין אפשר לחמץ על ידו עיסות אחרות. אבל אם נתקלקל כל כך עד שנפסל ממאכל כלב, כבר אינו נחשב כלל לאוכל, ואין עליו יותר דין חמץ, ומותר להשהותו בפסח וליהנות ממנו (שו"ע תמב, ב; מ"ב י). אבל מדברי חכמים אסור לאוכלו בפני עצמו, מפני שהאוכלו, אף שעושה דבר מוזר ביותר, מראה בעצמו שעדיין חמץ זה נחשב בעיניו כמאכל (מ"ב תמב, מג).
דין זה שחמץ שנפסל ממאכל כלב נפטר מביעור חמץ, הוא דווקא כאשר נפסל לפני שהגיע זמן איסור חמץ. אבל אם כשהגיע זמן איסור חמץ היה ראוי למאכל כלב, אף אם אח"כ נפסל ממאכל כלב – חייב לבערו, שכיוון שחלה עליו מצוות ביעור חמץ אינו נפטר עד שיאבדו לגמרי (מ"ב תמב, ט; ועי' פנה"ל פסח פרק ה', הערה 5).
חשוב לציין, שכל הדינים הללו הם בתנאי שבתחילה היה החמץ ראוי לאכילת אדם או להכנת מאכל אדם כ'שאור', אבל אם מתחילתו לא היה ראוי למאכל אדם כלל, אף שהיה ראוי למאכל כלב – לא חל עליו שם איסור. אמנם מאכלים שמכינים לכלבים וחתולים, החמץ שבהם ראוי מתחילתו למאכל אדם, ולכן חובה לבערם.