שני כ״ז בחשון ה׳תשע״ו
פנה"ל ליקוטים א, ו, א
בכל מקום בו מתגוררים עשרה יהודים, מצווה עליהם לייחד לעצמם בית כדי שיתפללו בו את תפילותיהם, ובית זה נקרא בית כנסת (רמב"ם הל' תפילה יא, א). ומצווה גדולה לבנותו, שנאמר (שמות כה, ח): "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". ואמנם ברור שעיקר כוונת הפסוק להורות על בניית בית המקדש, אבל ענף שמתפשט ממצווה זו הוא המצווה לבנות בית כנסת. שכן מטרת שניהם אחת, לקרב את ישראל לאביהם שבשמיים, ועל ידי כך לקדש את שמו של ה' בעולם. וזהו שאמר הנביא יחזקאל (יא, טז): "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט", ופירש רבי יצחק: "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (מגילה כט, א). במלים אחרות, הקדושה ששורה בבית הכנסת היא מעין הקדושה ששורה בבית המקדש.
במיוחד לאחר שנחרב בית מקדשנו, וגלינו מארצנו, ואף השכינה גלתה עמנו, ואין אנו יכולים לעלות ולהיראות לפני ה' אלקינו – בתי הכנסת ובתי המדרש הם המקומות שבהם אנו יכולים לשמר את הזיכרון של אותה התגלות השכינה שהיתה בבית המקדש. וכן התפילות שנאמרות בבית הכנסת נתקנו כנגד הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש.
וכיוון שהשכינה שורה בבית הכנסת, גם אדם שאיחר לתפילה במניין, מצווה שיבוא לבית הכנסת להתפלל שם ביחידות (ברכות ו, א; שו"ע או"ח צ, ט).
נמצא אם כן שהקמת בית הכנסת נועדה לשתי מטרות: האחת, לסייע לקיומן המסודר של התפילות, והשנייה, לשמש כמקדש מעט, שהוא מעין זכר והתפשטות מקדושת בית המקדש.
וכיוון שמעלת בית הכנסת חשובה כל כך, ניתן לכפות את הקהל לבנותו. ואם ישנם יהודים שאינם מעונינים להשתתף בתשלומים לבניית בית הכנסת, על פי ההלכה, נציגי הציבור יכולים לכוף אותם להשתתף במימון הבניין (שו"ע קנ, א). באופן כללי חלוקת התשלומים היתה נקבעת על פי העושר, העשירים היו משלמים יותר, והעניים פחות. כיום ישנן קהילות שמממנות את בניית בית הכנסת על ידי מכירת מקומות הישיבה בבית הכנסת, כאשר המקומות הקדמיים עולים יותר ואלו שמאחור פחות, וכל אחד מחליט איזה כסא ברצונו לקנות. וישנן קהילות שקובעות סכום שווה לכולם.
בני קהילה שאין ביכולתם לממן בניית בית כנסת, צריכים לשכור לעצמם מקום לתפילה, וכשיתעשרו יבנו בית כנסת קבוע (מ"ב קנ, ב)