מצוות עשה לשמוע תרועת שופר בראש השנה, שנאמר (במדבר כט, א): "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ… יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם".
כאשר התוקע כבר יצא ידי חובתו והוא בא לתקוע לאנשים שעדיין לא קיימו את מצוותם, עדיף שאחד מאלה שעוד לא קיימו את המצווה יאמר את הברכות. ורבים נוהגים במצב כזה שהתוקע מברך, ויש להם על מה לסמוך (רמ"א תקפה, ב).
מצוות צריכות כוונה, לפיכך, המתאמן לתקוע בשופר ויצאו לו תקיעות כשרות – לא יצא. וכן מי שהיה בביתו ושמע תקיעות מבית הכנסת, אם לא כיוון דעתו לקיים בכך את המצווה – לא יצא. וצריך שגם התוקע וגם השומע יכוונו. לפיכך, התוקע צריך לכוון להוציא ידי חובת המצווה את כל השומעים ולא רק את אלו שרואה לפניו, כי אולי יש מחוץ לבית הכנסת או בבית סמוך אנשים שרוצים לקיים את המצווה, ואם יכוון להוציא את העומדים לפניו בלבד, אותם אנשים לא יצאו ידי חובתם (שו"ע תקפט, ח-ט).
בדיעבד, גם אם התוקע והשומעים לא כיוונו במפורש, אם היתה להם כוונה רדומה, יצאו ידי חובתם. ואיזוהי כוונה רדומה, שאם ישאלו את התוקע מדוע תקע, ישיב: כדי להוציא את כל השומעים ידי חובתם. ואם ישאלו את השומע מדוע בא לשמוע את קול השופר, יענה: כדי לקיים את המצווה (פנה"ל תפילה טו, ח).