המצווה החשובה ביותר בתורה היא מצוות תלמוד תורה. שני מרכיבים במצוות לימוד התורה: הראשון, לדעת את התורה, היינו לדעת את כל מצוות התורה בכל פרטיהן ודקדוקיהן, וכן את כל הרעיונות האמוניים והמוסריים שבתורה, וזאת כדי לדעת לחיות נכון. והחלק השני, לעסוק בתורה. כלומר, גם אדם שכבר זכה לדעת את כל יסודות התורה, מצווה עליו להמשיך ללמוד ולהתעמק בתורה, שלימוד התורה הוא העיסוק המתאים לנשמה, ועל ידו האדם מתקשר אל שורשו הרוחני של העולם.
בנוסף על המצווה לדעת את התורה, נצטווינו שלא לאבד זמן לבטלה, שמי שאינו עובד ואינו עוסק בישובו של עולם או במצוות אחרות, אסור שיבטל זמנו לריק ויעסוק בדברי הבל, אלא מצווה עליו לעסוק בתורה. שנאמר (דברים ו, ז): "וְדִבַּרְתָּ בָּם", ודרשו חז"ל (יומא יט, ב): "בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים". ואמנם מותר להינפש מעט או לטייל כדי לאגור כוחות להמשך הלימוד ולעשיית מעשים טובים, אבל אסור לאבד זמן לריק בדברי הבל, שכן המצווה ללמוד תורה היא מצווה תמידית, שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה".