כאשר מוסכם שנעשה לאדם נס ממשי, כשיראה את המקום בפעם הראשונה, אפילו לא עברו שלושים יום מעת הנס, יברך. ולאחר מכן, אם יראה את המקום אחר שלושים יום שלא ראהו – יברך שוב. ואם נעשו לו כמה ניסים, טוב שיצמיד לסיום הברכה את שמות שאר המקומות שנעשו לו בהם ניסים (שו"ע ריח, ה, שעה"צ יב).
וכשם שבעל הנס חייב לברך, כך גם בניו ונכדיו צריכים לברך כמותו בעת שיראו את מקום הנס כל שלושים יום (שו"ע ריח, ד). ואם הוא רב, גם תלמידיו המובהקים צריכים לברך כמותו (שם ו). ולגבי הנינים וצאצאיהם נחלקו הראשונים. ולמעשה, הצאצאים שנולדו בזכות הנס, היינו שאביהם הראשון נולד אחר התרחשות הנס, צריכים לברך עד סוף כל הדורות. ואלה שנולדו לפני התרחשות הנס, מהנינים של בעל הנס ואילך – אינם מברכים (א"ר, מ"ב ריח, טז).
עוד כתבו האחרונים, שמי שנעשה לו נס וניצל מסכנה, ראוי שיתרום צדקה לתלמוד תורה וישיבות כפי השגת ידו, ויאמר: "הריני נותן זה לצדקה, ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש". וראוי לומר פרשת קרבן תודה. וכן טוב להתנדב באיזה דבר לטובת הציבור. ובכל שנה יזכור את יום הנס, וירבה בתורה ותפילה והודאה לה' (מ"ב ריח, לב).