משרד הישיבה

כבר למדנו ש"אין בישול אחר בישול", ולכן מותר לחמם בשבת מאכל מבושל. למשל, מותר להוציא מהמקרר שניצל מטוגן ולחמם אותו לחום שהיד סולדת בו, ובתנאי שפעולה זו לא תראה כבישול (עי' פנה"ל שבת י, יח).

אלא שישנה מחלוקת בין גדולי הראשונים בשאלה, האם הכלל הזה חל גם על תבשילים נוזליים כמרק ורטבים. מאכל נוזלי הוא מאכל שאם יניחוהו בצלחת יתפשט לצדדים בגובה שווה, ואם הוא נשאר במקום שהניחוהו – הוא נחשב כמוצק.

להלכה נפסק ב'שולחן ערוך' (שיח, ד) כדעה המחמירה, וכן נוהגים רוב הספרדים, שכל תבשיל נוזלי שהתקרר, וחומו ירד מחום שהיד סולדת בו, כבר נתבטל ממנו הבישול הראשון, ואסור מן התורה לחמם אותו לחום שהיד סולדת בו. ולכן אסור להוציא מרק מן המקרר ולחממו. וכן אם הורידו את המרק מהפלטה, וחומו ירד מחום שהיד סולדת בו, אסור להחזירו לפלטה. ואם ידוע בוודאות שחומו עדיין כחום שהיד סולדת בו, מותר להחזירו (בתנאים המבוארים בפנה"ל שבת י, יט), ואם היה מונח בצידי הפלטה, מותר להעבירו למרכזה, כדי להיטיב את חומו.

ואם רוב המאכלים שבסיר הקר הם מוצקים, אך יש שם גם רוטב נוזלי, אסור לחמם את הסיר, כי חימום הרוטב אסור משום בישול. והפתרון לכך, להוציא את המאכלים המוצקים ולחמם אותם לבדם, ולרטיבות שנותרה עליהם אין לחוש.

מושג יסוד בהלכות בישול הוא "חום שהיד סולדת בו", שאמרו חכמים שהוא שיעור החום הנמוך ביותר שעדיין מסוגל לבשל. אלא שספק בידינו למה התכוונו, האם לחום שהיד לא מסוגלת לנגוע בו אפילו למשך שניות אחדות, שזוהי טמפרטורה של כ-71 מעלות; או הכוונה שאם נצטרך לנגוע בו למשך מספר דקות, נעדיף להרחיק את ידינו מפני שהחום לא יהיה נעים לנו, שזה מתחיל בטמפרטורה של כ-45 מעלות.

לדעת הרבה פוסקים, מאחר שהדבר נשאר בספק, צריך להחמיר ככל השיעורים. לפיכך, יש להחשיב חום של 45 מעלות כמסוגל לבשל, ולכן אין להניח מאכל חי בתוך סיר שחומו 45 מעלות ומעלה. וכן אסור להניח מאכל חי בסמוך לאש במקום שבו יוכל להתחמם לטמפרטורה של 45 מעלות ומעלה (שש"כ א, א).

הגדרה זו חשובה גם לדין בישול המים. איסור הבישול במים הוא בהעלאת חומם מחום שהיד אינה סולדת בו לחום שהיד סולדת בו. אבל אם המים כבר הגיעו לחום שהיד סולדת בו, הם נחשבים מבושלים וממילא מותר להוסיף ולחמם אותם, ש"אין בישול אחר בישול". וכן אם מניחים את המים בקרבת הפלטה, אם הם במקום שגם אם יעמדו שם יום שלם, לא יגיעו לחום שהיד סולדת בו, אין בזה איסור.

כידוע החודשים נקבעים על פי מחזור הלבנה, ואילו השנים על פי עונות השנה התלויות במחזור החמה, וזאת מפני שחג הפסח צריך להיות תמיד בתקופת האביב, שנאמר (דברים טז, א): "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלוֹהֶיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה". כדי להתאים את החודשים לשנת החמה, צריכים לעיתים לעבר את השנה, היינו להוסיף עוד חודש אחד, שתהיה השנה בת שלושה עשר חודשים. בעבר היה בית הדין מחליט על עיבור השנים לפי מצב החקלאות וחשבון השנה, ואילו כיום שאין לנו בית דין סמוך, קבעו חכמים מחזור קבוע של תשע עשרה שנה, שמתוכו שתים עשרה שנים פשוטות ושבע מעוברות.

בשנה מעוברת מקיימים את ימי הפורים וקריאת ארבע פרשיות באדר השני. אך מה שאמרו חכמים: "משנכנס אדר מרבים בשמחה", משמע שחל משנכנס אדר הראשון.

בר מצווה: כיוון שאדר השני הוא העיקרי, מי שנולד בשנה רגילה בחודש אדר, ושנת בר המצווה שלו בשנה מעוברת, יום בר המצווה שלו יחול באדר השני. ואם כשנולד היתה השנה מעוברת ונולד באדר הראשון, וגם שנת בר המצווה מעוברת, יום בר המצווה שלו יחול באדר הראשון.

יום זיכרון (יורצייט) שחל באדר, למנהג ספרדים בשנה מעוברת מקיימים אותו באדר השני, ולמנהג אשכנזים מקיימים את יום הזיכרון באדר הראשון. ויש מהאשכנזים שמחמירים לקיימו פעמיים.

הכלל היסודי בהלכות שבת הוא, שאסור ליצור דבר חדש. גם בהלכות בישול זה היסוד: לבשל אסור משום שהבישול הופך את המאכל לבעל מעמד חדש, ממאכל חי למבושל. אבל אם המאכל כבר מבושל, אין איסור לחממו, משום שהחימום אינו יוצר במאכל מהות חדשה. וגם כאשר החימום משביח את טעמו, אין בזה איסור, שכלל נקוט בידינו: "אין בישול אחר בישול". ולכן השאלה המרכזית בהלכות בישול היא: מתי המאכל נחשב מבושל. שאם הוא נחשב מבושל – מותר לחממו בשבת, ואם לא – אסור לעשות בו פעולה שתסייע לחימומו.

נחלקו בזה גדולי הראשונים. יש אומרים שאם המאכל ראוי לאכילה בשעת הדחק, אין בו יותר איסור בישול. אולם להלכה מוסכם שהמאכל נחשב למבושל משעה שנגמר כל בישולו, וניתן להגישו לפני אורחים בלא צורך להתנצל. ולפני כן, למרות שניתן לאוכלו בשעת הדחק, עדיין הוא אינו מוגדר כמבושל (שו"ע שיח, ד).

למשל, ישנם על גבי הפלטה מקומות חמים יותר וחמים פחות, ואסור להעביר תבשיל שעדיין לא נסתיים בישולו למקום חם יותר. וכן אסור להניח מגבת על המכסה שלו. ואם פתחו את מכסה הסיר כדי לבדוק את מצבו של התבשיל, והתברר שעדיין לא נגמר בישולו, אסור לכסותו שוב במכסה, מפני שכיסויו מקרב את בישולו.

שלושה איסורים במלאכת בישול: א) איסור בישול מהתורה. ב) גזירת חכמים שלא יעשה אדם דבר שעלול לגרום לו להגביר את האש (לחתות בגחלים). ג) גזירת חכמים שלא לעשות פעולה הנראית כבישול. בכל עת שרוצים לדעת אם פעולה מסוימת מותרת, יש לבחון אותה משלושת הצדדים הללו. ונפרט יותר:

א) יש לבדוק אם הדבר אסור מחמת איסור בישול, שכל פעולה שגורמת להפיכת מאכל ממצב חי למבושל אסורה מן התורה (איסור זה וענפיו בפנה"ל שבת י, ג-יג).

ב) אף שמצד איסור בישול מותר להניח לפני כניסת השבת תבשיל על האש, אסרו חכמים לעשות זאת במקרים שיש צורך להיטיב את חומו של התבשיל, שמא ישכחו ויגבירו בשבת את האש, ויעברו באיסור תורה של מבעיר ובישול. אבל על אש מכוסה, כדוגמת פלטה, מותר להניח תבשיל, כי אין חשש שישכחו איסור שבת ויגבירו את האש (פנה"ל שבת י, יד-יז).

ג) גם כאשר נגמר בישולו של התבשיל ואין חשש שיבואו להגביר את האש, אסרו חכמים לעשות פעולה שנראית כבישול. ולכן אסור להניח בשבת על גבי האש מאכל קר שנגמר בישולו, אבל מותר להניח אותו רחוק ממקור האש, באופן שאינו נראה כבישול (פנה"ל שבת י, יח-כא. ונחלקו אם הנחה על גבי פלטה נראית כבישול ואסורה).

מלאכת בישול היא מלאכה המכשירה או משביחה דברי מאכל. ואין הבדל אם הדבר נעשה על ידי בישול, אפיה או צלייה. הכלל במלאכה זו, שמכינים את המאכל על ידי חום אש. בתחילה כל בישול מרכך את המאכל, ורוב המאכלים נשארים רכים בעקבות הבישול. אמנם יש מאכלים שמתקשים בעקבות הבישול כמו ביצה. וכן בצלייה, אף שבתחילה החום מרכך את המאכל, לבסוף הצלייה עושה אותו קשה יותר.

גם מאכלים שניתן לאוכלם ללא בישול, אם הבישול משביחם, אסור לבשלם מהתורה. למשל, מים, למרות שהם ראויים לשתייה צוננים, מאחר שהבישול משביחם, אסור לבשלם מהתורה. אבל מאכלים שהבישול אינו משביחם, האיסור לבשלם מדברי חכמים (רמב"ם שבת ט, ג; שעה"צ שיח, קיד).

המבשל באש או בתולדות האש, היינו בדבר חם שהתחמם באש – עובר באיסור תורה. לפיכך, המחמם מחבת על האש, ואח"כ כיבה את האש שתחתיה וטיגן עליה ביצה, למרות שבעת הטיגון המחבת לא היתה על גבי האש, כיוון שחומה נוצר על ידי אש, עבר באיסור תורה (שו"ע שיח, ג, מ"ב יז. לגבי מבשל בחמה עי' פנה"ל שבת י, כה).

וכל המבשל כדרך שרגילים לבשל, עובר באיסור תורה, לפיכך, המבשל במיקרו-גל עובר באיסור תורה, מפני שכיום זהו אחד מדרכי הבישול המקובלים (אג"מ או"ח ג, נב).

כפי שלמדנו, לדעת רוב הפוסקים אין היתר לעבור על 'שבות' לצורך מצווה. אך לצורך מצווה של רבים, התירו בשעת הדחק לסמוך על הפוסקים המתירים לעבור על 'שבות'. כגון במצב שהעירוב נקרע, ואם לא יתוקן, רבים יטלטלו באיסור, מותר לבקש מגוי לתקן את העירוב גם כאשר התיקון כרוך באיסור תורה (מ"ב רעו, כה).

ויש אומרים, שאף שהתירו בשעת הדחק לצורך רבים לעבור על 'שבות' של אמירה לגוי, מכל מקום לא התירו ליהודי לעשות בעצמו מלאכה שאסורה מדברי חכמים לצורך מצווה של רבים. ויש סוברים, שבשעה דחוקה מאוד, לצורך גדול ומצווה של רבים, מותר ליהודי לעבור בעצמו על 'שבות'. כמו למשל במקרה שאין שם גוי שיתקן את העירוב ורבים עומדים להיכשל בטלטול, שאם אפשר, מותר ליהודי לתקן את העירוב על ידי קשר עניבה (עי' פנה"ל שבת כט, ח). וכן נוהגים למעשה.

עוד התירו חכמים לעבור על 'שבות' משום כבוד הבריות. כגון אדם שעשה את צרכיו, ואין לו במה לנקות את עצמו, ואם ישאר מטונף יתבזה מאוד, התירו לו חכמים לעבור על איסור חכמים של מוקצה או קריעת נייר בשינוי (שו"ע שיב, א, מ"ב יב; פנה"ל שבת יג, יא).

מצווה אחת מיוחדת ישנה שמפני מעלתה היתירה, מותר לכתחילה ובלא צורך גדול לעבור על 'שבות' כדי לקיימה – והיא מצוות ישוב הארץ.

אסרו חכמים לבקש מגוי לעשות מלאכה בשבת, ואיסור זה כמו שאר איסורי חכמים נקרא 'שבות'. לדעת רוב הפוסקים גם לצורך מצווה אסרו חכמים לבקש מגוי לעשות מלאכה שאסור ליהודי לעשותה מהתורה. אבל התירו לצורך מצווה לומר לגוי לעשות דבר שאסור מדברי חכמים. כלומר: לא התירו חכמים 'שבות' לצורך מצווה אבל התירו 'שבות דשבות'.

למשל, כאשר צריך לקיים ברית מילה בשבת, ושכחו להכין שם סכין, מותר לבקש מגוי להביא את הסכין דרך 'כרמלית', מפני שזה 'שבות דשבות' לצורך מצווה. השבות האחד, שהאיסור לבקש מגוי לעשות מלאכה אסור מדברי חכמים בלבד, והשני, שהטלטול ב'כרמלית' אסור מדברי חכמים בלבד. אבל אסור לבקש מהגוי להעביר את הסכין דרך רשות הרבים, כי לא התירו 'שבות' לצורך מצווה. אלא שיש לכך פתרון אחר, לבקש מהגוי להעביר את הסכין בשינוי, שאז זה יהיה 'שבות דשבות', האחד שהאיסור לבקש מגוי לעשות מלאכה אסור מדברי חכמים, והשני, שטלטול בשינוי אסור מדברי חכמים. (ובפנה"ל שבת כד, ד, יבוארו עוד דינים בהיתר אמירה לגוי לצורך מצווה או מניעת הפסד או צער).

ויש לדעת כלל יסודי, שאין להקל ב'שבות דשבות' אלא במקרה נדיר של שעת הדחק, אבל אסור להשתית את סדרי השבת על היתרים כאלה.

למדו חכמים מן הפסוק (שמות כ, ט): "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", שדווקא עשיית מלאכה אסרה התורה, אבל אם המלאכה נעשית מאליה, למרות שהאדם גרם שתיעשה, הרי זה 'גרמא' ואין בזה איסור תורה, ולצורך גדול מותר לעשותה. למשל, אם מתפשטת שריפה, מותר להניח מסביב למקום השריפה כלים עם מים, כדי שכאשר האש תגיע אליהם, הכלים ישרפו ויתבקעו והמים שבתוכם יזרמו החוצה ויכבו את האש (שבת קכ, ב; שו"ע שלד, כב). וכן מקובל להורות, שפעולות 'גרמא' מותרות כדי למנוע הפסד או לצורך מצווה או לצורך גדול אחר, אבל בלא צורך גדול, אסור לגרום למלאכה שתיעשה בשבת (רמ"א שלד, כב).

יש מלאכות שדרך עשייתן היא ב'גרמא', וממילא גם העושה אותן ב'גרמא' חייב. למשל, הזורה חיטים ברוח, אף שעצם ניפוי החיטים נעשה על ידי הרוח, ואילו הזורה רק גורם לכך, כיוון שכך היא דרך עשיית מלאכה זו, הזורה עובר באיסור תורה (עי' ב"ק ס, א). וכן המעמיד קדירה על האש, אף שרק גרם לכך שהתבשיל יתבשל על האש, כיוון שכך היא דרך הבישול, עבר באיסור תורה. כלומר היתר 'גרמא' הוא רק כאשר המלאכה נעשית שלא כדרכה, שאז אם היא נעשית ב'גרמא', היינו שלא על ידי פעולה ישירה של האדם, אין בה איסור תורה ומותר לעשותה לצורך גדול.

כאשר אדם מתכוון לעשות דבר מותר, ובשעת עשייתו יתכן שתיעשה גם מלאכה אסורה שיש לו תועלת אם תיעשה, אבל אין כוונתו לעשות את המלאכה האסורה וגם אין ודאות שתיעשה, מותר לעשות את הדבר המותר, בלא לחשוש שמא יֵעשה עמו גם הדבר האסור. לפיכך, מותר לאדם לגרור בשבת מיטה וספסל על הארץ, למרות שרוב הסיכויים שרגליהם יעשו חריץ בקרקע, שזו פעולת חרישה, הואיל ולא התכוון לכך וגם אין ודאות שהגרירה תעשה חריץ. וכן מותר ללכת על גבי עשבים במקום שרוב הסיכויים שהליכתו תגרום לעקירתם, וזאת משום שהוא אינו מתכוון לעוקרם, וגם אין ודאות שבהליכתו יעקור עשבים. כלל זה נקרא 'דבר שאינו מתכוון'.

אבל אם ברור שתוך גרירת הספסל יֵעשה חריץ בקרקע, אסור לגרור את הספסל (פנה"ל שבת יט, ב). וכן אם ברור שתוך ההליכה יֵעקרו עשבים, אסור ללכת שם (פנה"ל שבת יט, ח). שכל אימת שברור שתוך כדי עשיית המעשה המותר יֵעשה בוודאות גם מעשה אסור, אין העושה זאת יכול לטעון שאינו מתכוון לכך, אלא דינו כמי שעשה את המעשה האסור בכוונה. אלא שאם האדם מעוניין בתוצאה האסורה – האיסור מהתורה, וכאשר הוא לא מעוניין בתוצאה האסורה – האיסור מדברי חכמים. כללים אלו אינם מיוחדים לשבת, אלא בכל איסורי התורה, הכלל הוא, ש'דבר שאינו מתכוון' מותר, ו'פסיק רישא' אסור.