משרד הישיבה

אף שלא תקנו הראשונים לומר סליחות כחובה, כך הוא מנהג ישראל. אמנם מי שהקימה לסליחות קשה לו, אינו חייב לקום לסליחות בחודש אלול. ובעשרת ימי תשובה ישתדל להקפיד יותר לומר סליחות, מפני שימים אלו מסוגלים יותר לתשובה וכפרה (עיין ר"ה יח, א; רמב"ם תשובה ב, ו).

מי שאינו יכול לישון מוקדם, והקימה לסליחות תגרום לו עייפות שבעטייה לא יוכל למלא את חובותיו בעבודתו, גם בעשרת ימי תשובה עדיף שלא יקום לסליחות. וישתדל במקום זאת לומר פרקי תהלים, ואם ירצה, יוכל במשך היום לומר את קטעי הסליחות שמותר ליחיד לומר (פנה"ל ימים נוראים ב, ז).

מקובל להורות, שגם תלמיד חכם שרגיל לשקוד על תלמודו, ראוי שיקדיש את הזמן הנדרש לאמירת סליחות (ברכ"י ושע"ת תקפא, א). וכן נוהגים בכל הישיבות לומר סליחות למרות שזמן אמירתן הוא על חשבון זמן הלימוד. אמנם מי שהקימה המוקדמת תגרום לו לאובדן זמן לימוד ארוך יותר מאשר משך הזמן המוקדש לסליחות, מפני ששינוי הסדרים יגרום לו אח"כ לחוסר ריכוז, מוטב שלא יקום לסליחות.

בימי הגאונים נהגו לומר סליחות בעשרת ימי תשובה, וכך נהגו בשתי הישיבות הגדולות שבבבל, והיו מקומות מעטים שנהגו לומר בהם סליחות גם בכל חודש אלול.

בסוף תקופת הראשונים נתקבל המנהג בקהילות ספרדים לומר סליחות בכל חודש אלול ועשרת ימי תשובה (שו"ע תקפא, א). וביום ראש חודש אלול עצמו אין אומרים סליחות (רמ"ע מפאנו עט, כה"ח א). וככל שמתקרבים יותר לראש השנה, כך רבים יותר נזהרים לקום לסליחות, ובמיוחד מקפידים על כך בעשרת ימי תשובה.

מנהג אשכנזים, להתחיל לומר סליחות במוצאי שבת שלפני ראש השנה, ובתנאי שיספיקו לומר סליחות ארבעה ימים לפני ראש השנה. כלומר, אם ראש השנה חל ביום חמישי או שבת, אזי מתחילים לומר סליחות במוצאי שבת הסמוך לראש השנה. אבל אם ראש השנה חל ביום שני או שלישי, מתחילים לומר סליחות במוצאי שבת שלפני כן.

עוד טעם לקביעת תחילת הסליחות במוצאי שבת, כדי להתחיל להתחנן מתוך קדושת השבת, שבשבת רגילים הכל ללמוד תורה מתוך שמחה ועונג, ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה (לקט יושר).

ימי אלול ועשרת ימי תשובה מתאימים במיוחד לחזרה בתשובה, שכן מצינו שבימים אלו התרצה ה' למחול לישראל על חטא העגל. וכן אמרו חכמים: "בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה: עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה (דברים י, א), והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עולה להר, שלא יטעו עוד אחר העבודה זרה. והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר (תהלים מז, ו): עָלָה אֱלוֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר. ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה" (פרקי דר' אליעזר מו).

ובחרו לעורר את העם על ידי קול השופר, מפני שיש בכוחו להזהיר את העם מלחטוא ולעורר את הרבים לעשות תשובה (טור וב"י או"ח תקפא, א).

וכן נוהגים ישראל לתקוע בשופר בחודש אלול. מנהג יוצאי אשכנז לתקוע בכל יום בסיום תפילת שחרית. ומנהג יוצאי ספרד לומר סליחות בחודש אלול ולתקוע בעת אמירת הקדיש שבסיום הסליחות, ורבים נוהגים לתקוע גם בעת אמירת י"ג מידות רחמים. ומנהג זה של תקיעת השופר אינו חובה, ואע"פ כן ראוי לציבור להשתדל לקיימו, אבל יחיד שלא שמע שופר, אינו צריך לחפש מי שיתקע לו בשופר.

ואם יבוא אדם וישאל: האם גם כאשר אני מלווה לחברי סכום קטן לנסיעה, למשל, עלי לטרוח להביא עדים או לכתוב שטר, הרי אי אפשר לחיות בצורה מסובכת כל כך? התשובה לכך היא, שעומדות בפני המלווה שתי אפשרויות, או לכתוב שטר כפי שכתוב ב'שולחן-ערוך', או להחליט בליבו, שאם הלווה ישכח את ההלוואה, אזי הוא מוותר לו בלב שלם, וההלוואה תיהפך למתנה. ואז, גם אם באמת הלווה ישכח את ההלוואה, לא יעבור על איסור גזל. וודאי גם שהמלווה והלווה לא יסתכסכו ביניהם, הואיל והמלווה הסכים כבר בליבו למחול. וכן הדין לגבי אשה המלווה לחברתה גבינה וכיוצא בזה, או שירשמו את ההלוואה, או שהנותנת תסכים בדעתה, שאם השכנה תשכח את ההלוואה, אזי היא מוחלת לה בלב שלם.

צריך להיזהר גם מהזהירות, ולא לחשוד יותר מדאי באנשים שמא לא יחזירו את החוב. פעמים רבות הפחד להלוות אינו נובע מזהירות אמיתית, אלא מאהבת כסף מופרזת. לגבי דידו של הכילי, שום אדם לא ישמור כראוי על כספו, כפי שהוא אכן רוצה שישמרוהו. אבל האמת היא שרוב האנשים נאמנים ומחזירים את חובם, ולכן רק כשידוע שאדם מסוים אינו כזה, אין להלוות לו.

אין להלוות כסף לאדם בעל מידות רעות, בזבזן או לא אחראי, שיש חשש סביר שלא יחזיר את חובו (חו"מ צז, ד).

גם כאשר מלווים לאדם הגון, קורה שלא בכוונה הוא שוכח מן ההלוואה, ואח"כ כשבא המלווה לתובעו, הוא מכחיש את ההלוואה. כדי למנוע מצב כזה, נפסקה הלכה (שו"ע ע, א), שאסור להלוות בלא עדים, שמא הלווה ישכח את ההלוואה ולא ישלם, ויעבור על גזל. ואם אין עדים או כשרוצים לשמור את עניין ההלוואה בסוד, ישנן עוד שתי אפשרויות: הבטוחה יותר, להלוות תמורת משכון, באופן זה הלווה לא ישכח את ההלוואה, ואפילו אם ישכח – המשכון יזכיר לו. יתר על כן, אם לא יוכל להחזיר, המשכון עצמו יעבור לרשות המלווה תמורה ההלוואה. אפשרות שנייה, להלוות בשטר, כך שהכל כתוב ורשום – מהו סכום ההלוואה ומתי צריך להחזירה. כתב ה'שולחן-ערוך', שגם כאשר ההלוואה מיועדת לתלמיד חכם, שוודאי אין לחשוד בו שיכפור במזיד ויסרב לשלם, בכל זאת חייבים להלוות בעדים או בשטר או על משכון.

ואם המלווה אינו עושה כן, כתב ה'שולחן-ערוך' שהוא עובר משום "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט, יד), וגורם קללה לעצמו, שהבריות יקללוהו ויאמרו, הנה זה אדם התובע מחבירו מה שאינו חייב לו.

הלכה חשובה מובאת ב'שולחן-ערוך' (חו"מ צז, ד): "אסור ללווה לקחת הלוואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה, עד שלא ימצא המלווה ממה לגבות חובו. ואם עושה כן – נקרא רשע. וכשהמלווה מכיר את הלווה שהוא בעל מידה זו, מוטב שלא להלוות לו, ממה שילווהו ויצטרך לנוגשו אח"כ ויעבור בכל פעם משום (שמות כב, כד): לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה".

כלל חשוב למדנו בסעיף זה, שאסור ללווה לקחת הלוואה ולהוציאה שלא לצורך על מיני מותרות, שמא לאחר מכן לא יוכל להחזירה. וכן הסביר בעל ספר 'מאירת-עינים' (חו"מ צז, ה), שכוונת ה'שולחן-ערוך' היא, שכל דבר שאינו צורך גדול לאדם, נחשב שלא לצורך, והמשתמש בהלוואה שלא לצורך נחשב כמאבדה. ונוספה ב'שולחן-ערוך' הערה חריפה: שהלווה המבזבז את כספי ההלוואה על דברים שאינם חשובים – נקרא רשע. והטעם לכך, שבכל הלוואה ישנו סיכון מסוים שמא הלווה לא יוכל להחזיר את הכסף, ולסיכון הזה אנו מצווים על פי התורה להיכנס כדי לעזור לחבר לעמוד ולהתקיים, אבל לא ציוותה אותנו התורה להסתכן כדי לעזור לחבר לקנות מותרות או כדי לממן את הטיולים והנסיעות המיותרות שלו.

ואפילו אם ודאי לו ללווה שיוכל להחזיר לבסוף את החוב, גם אז אסור לו להשתמש בהלוואה לצורך מותרות ללא רשות מפורשת מהמלווה.

שאלה: האם מותר לאדם להיות במינוס (אוברדרפט) בחשבון הבנק שלו, ולשלם על כך ריבית ב'היתר-עסקה'?

תשובה: לדעת רוב הפוסקים, אסור לאדם למשוך משיכת יתר מהבנק (אוברדרפט) שלא למטרות עסקיות. ולמרות שיש לבנק 'היתר-עסקה' על כל פעולותיו, אין זה מועיל למשיכת-יתר לצורך מימון שוטף, מפני שיסוד ההיתר מבוסס על כך שהכסף מושקע בעסקאות למטרת רווח, ועל כן אין מדובר כאן בהלוואה אלא בעסקה. אבל אם הכסף נועד לקניית מאכלים ובגדים ושאר צרכים, הרי זו הלוואה רגילה, שלא נועדה להשקעות, וממילא האחוזים שמתווספים על הקרן הם ריבית שאסורה מהתורה. ואף שיש מתירים זאת בשעת הדחק, מכל מקום דעת רוב הפוסקים, שאסור מהתורה לאדם להיות במינוס בבנק כדי לממן את קניותיו.

ואמנם מי שיש לו תוכנית חסכון או דירה, ולמשך תקופה מסוימת נקלע למצוקה כספית, וכדי לממן את צרכיו השוטפים יש בפניו שתי אפשרויות, או לשבור את תוכנית החסכון או למכור את הדירה, או למשוך מהבנק סכומי כסף ולשלם עליהם אח"כ ריבית – בשעת הדחק מותר לו להיכנס למינוס (לאוברדרפט) ולשלם עליו אח"כ ריבית.

אבל גם בהיתר זה אפשר להשתמש רק למשך זמן קצוב.

עיקר עניינו של 'היתר-עסקה' המפורסם הוא, שאין מדובר כלל בהלוואה אלא בעסק של שותפים, אחד נותן כסף והשני נותן עבודה, ולאחר מכן מחלקים את הרווחים. למשל, לאחד יש כסף להשקעה, ולשני מפעל, בעל הכסף משקיע את הכסף במפעל, על ידי כך יכול בעל המפעל להגדיל את הייצור, כדי שאח"כ יתחלקו ברווחים. וכדי שלא להסתבך בקשיים חשבוניים, קובעים מתחילה את חלקו של נותן הכסף, שכך וכך אחוזים ירוויח בכל שנה, ואילו את יתרת הרווחים יקבל העובד. ואכן ההגיון שב'היתר עסקה' ברור, אין כל סיבה שבעל הכסף יוציא מכיסו מזומנים ויממן את העובד או את המפעל, אלא בנתינת הכסף למימון העסק הוא נעשה שותף ברווחים.

אבל יש להיזהר מאוד, שחס וחלילה 'היתר-עסקה' לא יבטל וישכיח מאיתנו את המצווה החשובה של מתן הלוואה לנצרך. כי כל ההיתר מבוסס על כך שהעובד אינו במצוקה, והמטרה של שניהם היא אכן לעשות עסקה ולהרוויח, ולכן זכותו של בעל הכסף להיות שותף ברווחים. אבל כשמדובר באדם השרוי במצוקה, שאין לו ממה להתקיים, או שאין לו אפשרות לקנות דירה או רהיטים שהוא מוכרח להם, ודאי שחובה עלינו לעזור לו בהלוואה כפי יכולתנו, ובשום פנים לא לתת לו הלוואה בריבית.

מצוות עשה מן התורה להלוות כסף לאדם שנזקק לו, שנאמר (שמות כב, כד): "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי". ואמנם כל מקום שנאמר בתורה 'אם', הכוונה היא רשות, אם תרצה תלווה ואם לא תרצה לא תלווה, אבל כאן אמרו חכמינו במכילתא, שזהו אחד משלושת המקומות שהתורה השתמשה בלשון 'אם' למרות שהכוונה למצווה שחובה לקיימה. והאמת היא שהמילה 'אם' אינה מופנית כלפי המצווה, אלא מוסבת על סוף הפסוק, שאם תלווה ולא יהיה ללווה כסף להחזיר, "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה" (אהבת חסד א, סק"ב).

ישנן שתי צורות של הלוואות, האחת משובחת ואין דומה לה, והאחרת רעה. ההלוואה הטובה היא אותה הלוואה אשר עיקר מטרתה היא לגמול חסד עם הזולת ולעזור לו. וההלוואה הרעה היא ההלוואה בריבית, שכל מטרתה אנוכית. אפשר לעשות כמעט את אותו המעשה, להלוות כסף לחבר, אבל כשמלווים ללא ריבית המטרה לעזור ומקיימים מצווה. וכשמלווים בריבית, המטרה היא לנצל את מצוקתו של הזולת ולהתעשר, וזו עבירה חמורה. כתב ה'שולחן-ערוך' (יו"ד קס, ב): "כל הנותן הלוואה בריבית – נכסיו מתמוטטים וכאילו כפר ביציאת מצרים ובאלוהי ישראל".

לא רק המלווה בריבית עובר באיסור, אלא אף הלווה וכל מי שמשתתף בהלוואה האסורה הזו, עובר באיסור תורה.

כאשר טעו ובצעו מקח בהפרש של יותר משישית מהמחיר המקובל, כגון שקנה חפץ שמחירו המקובל כשש מאות שקלים בארבע מאות ותשעים ותשעה שקלים, יכול המוכר לבטל את המקח. ואם לפני הקנייה אמר הקונה למוכר, יודע אני שאפשר לקבל עבור חפץ כזה שש מאות שקלים, אבל אני מוכן לשלם עבורו רק ארבע מאות שקלים, אם הסכים המוכר למכור בסכום זה, לא יוכל אח"כ לחזור בו ולטעון שהקונה הונה אותו, הואיל והודיע לו מראש שהוא משלם פחות מהמחיר המקובל. אימתי יש טענת אונאה, כאשר נעשה הדבר בלא יודעין.

ואם הטעות היתה בשיעור של שישית מהמחיר המקובל, אין אפשרות לבטל את המקח, אבל המאנה את חבירו צריך להחזיר את השישית שבה הונה אותו.

ואם טעו בפחות משישית מערך המכירה, המקח קיים, ואין הצד המרוויח צריך להחזיר את מה שהרוויח, כיוון שהוא פחות משישית, ודרך העולם למחול על טעות שכזו, מפני שקשה ללוקח ולמוכר לכוון את דמי המקח באופן מדויק (שו"ע חו"מ רכז, א-ד).

וכל זה הוא דווקא כאשר הטעות היתה בקביעת המחיר, שאמדו את שווי הסחורה ביותר מערכה או בפחות. אבל אם סוכם שהסחורה עולה מאה שקלים, וטעו במניין השטרות, והקונה שילם יותר או פחות, אפילו אם הטעות היתה בשקל אחד, המקח קיים וחובה להחזיר את אותו השקל (שו"ע חו"מ רלב, א; סמ"ע ב).