כללי

שלישי י״ד בחשון ה׳תשע״ו
פנה"ל תפילה ט, ג

נחלקו גדולי הראשונים בשאלה: האם אדם שלא נהנה באופן אישי מאחת מברכות השחר יכול לאומרה? למשל, האם עיוור יכול לברך "פוקח עיוורים"?

לדעת הרמב"ם (תפילה ז, ט), רק מי שנהנה מאותו דבר יוכל לברך עליו. לפיכך, אדם שישן בלילה עם בגדים, כיוון שאינו מתלבש בבוקר, לא יברך "מלביש ערומים". נכה שאינו יכול ללכת, לא יברך "המכין מצעדי גבר". משותק שלא יכול להניע את איבריו, לא יברך "מתיר אסורים" ו"זוקף כפופים". וכן נוהגים מקצת מעולי תימן. וגם בעל ה'שולחן-ערוך' (או"ח מו, ח) חשש לדעתו, ופסק שלא להזכיר את השם בברכות שלא נהנה מהן.

לעומת זאת, בעל ספר הכלבו (סימן א) כתב בשם רב נטרונאי גאון ורב עמרם גאון ושאר הגאונים, שהמנהג לומר את כל ברכות השחר על הסדר, בין שנהנה מהם ובין שלא נהנה, משום שברכות השחר נתקנו על הנאת כלל העולם. ועוד, שגם זה שאחרים נהנים מדבר מסוים מועיל באופן עקיף למי שאינו נהנה ממנו באופן ישיר. ולכן גם משותק שאינו יכול להזדקף, מברך את ה' על כך שאחרים יכולים להזדקף ולסייע לו. וכן העיוור מברך "פוקח עיוורים" על שאחרים יכולים לראות ולהראות לו את הדרך ולהכין לו את כל צרכיו. וכן פסק הרמ"א.

וכן דעת האר"י הקדוש, שכל יהודי צריך לומר את כל סדר ברכות השחר, כדי להודות לה' על הטובה הכללית שהשפיע לעולם. ובמנהגי התפילה נהגו הספרדים ללכת על פי האר"י, ולכן גם הספרדים נוהגים לומר את כל ברכות השחר על הסדר.

שני י״ג בחשון ה׳תשע״ו
פנה"ל תפילה ט, ב

תקנת חכמים המקורית היתה שברכות השחר ילוו את תהליך הקימה, ועל כל דבר נברך סמוך להנאתו, ועל ידי כך תהליך הקימה מהשינה מקבל משמעות עמוקה, כאשר ברכות התודה לה' מלוות כל שלב ושלב בקימה. וכך פסק הרמב"ם למעשה, לברך כל ברכה בעיתה, ויש מעולי תימן שנוהגים כמותו גם היום.

אולם כבר מאות שנים שנהגו ישראל לברך את כל ברכות השחר בבת אחת, בבית הכנסת או בבית לאחר שסיימו להתפנות ולהתלבש. כמה טעמים לכך. ראשית, תקנו שהחזן יאמר בקול את ברכות השחר בבית הכנסת כדי להוציא את עמי הארץ שאינם יודעים אותם בעל פה. ואף אלו שיודעים את הברכות בעל פה, יש חשש, שמא בתוך טירדת קימתם ישכחו איזו ברכה, אבל אם יאמרו אותן על הסדר, יזכרו לומר את כולן. ועוד, שרצו להדר ולברך את ברכות השחר בצורה המכובדת ביותר, כלומר בידיים נקיות ובלבוש מכובד, ולכן דחו את אמירת הברכות עד אחר סיום כל ההכנות לקראת התפילה (שו"ע מו, ב). ועוד, שישנם אנשים שקשה להם מאוד לכוון מיד בקומם מן השינה, ורק אחר שיתלבשו וירחצו את פניהם – יוכלו לומר את ברכות השחר בכוונה (סדר היום).

ראשון י״ב בחשון ה׳תשע״ו
פנה"ל תפילה ח, ד

הזמן הנכון לברך את ברכת 'על נטילת ידיים' הוא מיד לאחר הנטילה ולפני הניגוב. ואמנם הכלל הוא, שבכל ברכות המצוות יש להקדים את הברכה לעשיית המצווה, ולכן מברכים על הנחת התפילין לפני קשירתם, וכן מברכים על המזוזה לפני קביעתה. אולם לגבי ברכת 'על נטילת ידיים' הדין שונה, משום שאין ראוי לברך את הברכה בעוד שהידיים אינן נקיות, ולכן הברכה נדחית עד לאחר הנטילה. אבל בכל אופן, אין להרחיק את הברכה ממעשה המצווה, ולכן מיד לאחר הנטילה, עוד לפני ניגוב הידיים, יש לומר את הברכה.

בפועל, אין רגילים לברך מיד עם הנטילה הראשונה שלאחר השינה, מפני שבדרך כלל אנשים צריכים להתפנות לאחר השינה, ואין ראוי לברך ברכה בשעה שאדם צריך לנקביו. ועוד שלדעת הרא"ש, עיקר הנטילה נועדה להכנה לתפילה, וממילא צריך לברך על הנטילה הסמוכה לתפילה. ולכן לאחר ההתפנות נוטלים שוב את הידיים בנטלה, וכיוון שכבר הסירו את הרוח הרעה בנטילה הראשונה, אין צריך ליטלם אז שלוש פעמים לסירוגין, ומברכים את הברכה לפני הניגוב. ואדם שאינו צריך לנקביו בבוקר, יברך את הברכה בנטילה הסמוכה לקימה (שו"ע או"ח ו, ב; מ"ב ד, ד).

הקם משנתו זמן רב לפני שיתפלל, ויודע בוודאות שעד התפילה יצטרך שוב להתפנות לגדולים, יש ספק מתי ראוי שיברך על נטילת ידיים. לרשב"א שסובר שהנטילה היא לכבוד היום החדש, עדיף שיברך סמוך לקימתו מהשינה; ולרא"ש שסובר שהנטילה נתקנה כהכנה לתפילה, עדיף שיברך על הנטילה הסמוכה לתפילה. והעצה לזה, שיאמר מיד לאחר הנטילה הסמוכה לקימה את ברכות השחר, ואזי הברכות יחשבו במידה מסוימת להתחלת התפילה, והנטילה כהכנה להם, וכך גם לדעת הרא"ש אפשר יהיה לברך על הנטילה שסמוכה לקימה. והרוצה לדחות את הברכה לנטילה שיטול לאחר שיתפנה שוב לפני התפילה – רשאי.

מי שקם באמצע הלילה ומתכוון להיות ער זמן ממושך ואח"כ לחזור לישון עד התפילה, לכל הדעות יטול בקימה הראשונה את ידיו בלא ברכה, ואחר הקימה השנייה יטול את ידיו בברכה, מפני שהיא הקימה הסמוכה לתפילה. (לגבי ברכות השחר עיין ט, ה, שעדיף לברך אחר הקימה העיקרית ובתנאי שתהיה אחר חצות).

שבת י״א בחשון ה׳תשע״ו
פנה"ל שבת ה, ג1

מכלל מצוות עונג שבת – לישון בנחת, ואמרו: "שינה בשבת תענוג". אבל אין נכון לאדם לישון בשבת כדי לעבוד במוצאי שבת, כי בזה הוא הופך את השבת לנחותה מימות החול. וגם לא ישן בשבת כדי ללמוד תורה במוצאי שבת, כי בזה הוא מאבד את השעות הקדושות של השבת, שהלימוד בהן חשוב יותר מהלימוד שנלמד בימות החול (בא"ח ש"ש בהקדמה לשמות כתב על פי המקובלים, שהלימוד בשבת פועל פי אלף מהלימוד בימות החול. ועיין פנה"ל שבת כב, טו).

כמו כן אין נכון לאדם לעבוד יותר ביום חמישי ושישי, תוך מחשבה שישלים בשבת את שעות השינה שהחסיר. אלא להיפך, מצווה להתכונן בימות החול לשבת, להכין בימות החול את מאכלי השבת, לנקות את הבית, לכבס את הבגדים, לרחוץ את הגוף. ובוודאי שבכלל ההכנות לשבת, להגיע אליה רעננים ולא מותשים, כדי שנוכל להתרכז בלימוד, לכוון בתפילה ולהתענג בסעודות כראוי. רק בדיעבד במקרה שנוצר אונס והיה הכרח לעבוד יותר מן הרגיל ביום חמישי ושישי עד שהגיעו לשבת עייפים, מותר להשלים שעות שינה בשבת, אבל אסור לתכנן זאת מלכתחילה. וכל מה שאמרו ששינה בשבת תענוג, הכוונה שאם אדם רגיל לישון בכל יום כשבע שעות, אזי בשבת יישן כשמונה שעות, כדי להיות יותר נינוח ויותר רענן, אבל לא התכוונו שיהודים יהפכו חלילה את השבת לשפחה של ימות החול, שישלימו בה את שעות השינה שהחסירו בימות החול.

שישי י׳ בחשון ה׳תשע״ו
פנה"ל שבת ה, ב2

טוב לחדש חידושי תורה בשבת, ואמרו בזוהר (ח"ג קעג, א) שבמוצאי שבת, בעת שהנשמה היתירה חוזרת למקומה, שואל הקב"ה איזה חידוש חידש כל יהודי על ידי נשמתו היתירה (של"ה מס' שבת נר מצווה נג). ואין הכוונה לחידושים שדורשים יגיעה וצער, אלא חידושים משמחים, שיש בהם הבנות חדשות על החיים. ומי שאינו יודע לחדש חידושים, ילמד דבר חדש (מחזיק ברכה רצ, ה; כה"ח ה).

מי שיש לו ילדים, טוב שילמד איתם תורה בשבת, ותהיה לו בזה מצווה כפולה, שמצווה על האב ללמד את בניו תורה, שנאמר (דברים יא, יט): וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". ואמרו חכמים (קידושין ל, א): "כל המלמד את בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו לימדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות", שנאמר (דברים ד, ט): "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ". שעל ידי שהוא מלמד את בנו, התורה ממשיכה לעבור מדור לדור עד סוף כל הדורות. הוסיפו ואמרו חכמים (שם), שסבא שזוכה ללמד את נכדו תורה, זוכה למעלה גדולה בהעברת מסורת התורה, עד ש"מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני", שנאמר (דברים ד, ט-י): "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" וסמוך לכך נאמר: "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּחֹרֵב". וכיוון שהתורה ניתנה בשבת, יום השבת הוא היום המתאים ביותר להעברת מסורת התורה.

רביעי ח׳ בחשון ה׳תשע״ו
פנה"ל תפילה ח, ו

הורים הקמים משנתם באמצע הלילה, כדי לכסות את בנם או לתת מוצץ בפיו, אינם חייבים ליטול ידיים לפני כן. מפני שבכיסוי התינוק או בנתינת מוצץ לפיו אין צורך שייגעו בידיהם בפיו או באחד מפתחי גופו.

אבל הקמים כדי להכין לתינוק אוכל, או להחליף לו חיתול, רצוי שייטלו את ידיהם לפני כן, כדי שלא יגעו במאכלים או באחד מפתחי גופו בידיים לא נטולות. וכן אשה שמתעוררת באמצע הלילה להניק את בנה, רצוי שתיטול ידיים לפני כן. ואם קשה לה ללכת ליטול ידיים, רשאית לסמוך על דעות המקילים שאינם מחייבים נטילה לקמים באמצע הלילה (אשל אברהם בוטשאטש ד, א, ועיין בהלכה ג' שיש אומרים שאין כיום רוח רעה). ובכל אופן, לכל הדעות, אין לברך על נטילה שבאמצע הלילה, מפני שחכמים תקנו לברך רק על הנטילה בבוקר, שהיא המכינה אותנו לקראת התפילה ולקראת היום החדש.

הקם באמצע הלילה משנתו כדי לשתות דבר מה, לכתחילה טוב שייטול את ידיו שלוש פעמים לפני שיברך 'שהכל'. וכן הקם באמצע הלילה משנתו כדי להתפנות לגדולים, טוב שייטול תחילה את ידיו שלוש פעמים כדי שיוכל לנגוע בפתחי גופו בלא חשש. ואם ירצה יוכל להתפנות בלא ליטול ידיים, כדעת הסוברים שרק אחר הקימה בבוקר צריך להקפיד ליטול ידיים שלוש פעמים. ולאחר שיתפנה ירחץ את ידיו כדי לברך 'אשר יצר', ואם אין לו מים, ינקה ידיו על ידי שפשוף בבגדו ויברך (שו"ע ד, כב)."

39 חמישי ט׳ בחשון ה׳תשע״ו הרב יהודה (ליאון) אשכנזי (מָנִיטוּ) זצ"ל "פנה"ל תפילה ח, ח – קטנים

כתבו כמה מגדולי האחרונים, שיש להקפיד שגם הילדים הקטנים, שעוד לא הגיעו לגיל חינוך, יטלו את ידיהם בבוקר. וזאת משום שהם נוגעים במאכלים, ואם לא יטלו את ידיהם, יפגמו את המאכלים ברוח-הרעה שעליהם (חיד"א, פמ"ג משב"ז ד, ז, מ"ב ד, י). ויש נוהגים מנהג חסידות, ליטול ידי תינוקות בני יומם, וכפי שכתב בספר 'בן-איש-חי' (ש"ר תולדות י), שעל ידי כך מגדלים אותם בטהרה ובקדושה.

אולם למעשה, רבים נהגו שלא להקפיד על התינוקות שייטלו את ידיהם שלוש פעמים לאחר קימתם מהשינה, כי לדעת כמה מגדולי האחרונים, אותה רוח-רעה שורה על הידיים רק מגיל שלוש עשרה. והטעם, שככל שהאדם יכול להתקשר יותר לקדושה, ולפעול לתיקונו של העולם, כך לעומת זאת גם רוח הטומאה מתאמצת לטמאו. ולכן אין אותה רוח-רעה שורה על ידי הגויים, מפני שאינם מחויבים במצוות. וכן לגבי ילדים, כל זמן שלא נתקדשו להתחייב במצוות, גם רוח הטומאה אינה שורה עליהם במלא תוקפה. אלא שמצווה לחנך את הקטנים למצוות, וכיוון שהם מתחילים להתקשר למצוות הקדושות גם רוח הטומאה שורה עליהם במקצת, ולכן משעה שהגיעו לגיל חינוך והם מסוגלים להבין כיצד ליטול ידיים, מצווה לחנכם ולהרגילם בנטילה (עפ"י שועה"ר מהדו"ת ד, ב; א"א בוטשאטש ד, ג; ציץ אליעזר ח"ז ב, ד).

לסיכום, מצווה להרגיל את הילדים מגיל חינוך ליטול ידיהם שלוש פעמים אחר השינה, וחובה עליהם ליטול את ידיהם מגיל מצוות – שלוש עשרה לזכר ושתים עשרה לנקבה. ויש מחמירים ליטול את ידי התינוקות משעה שהם נוגעים באוכל (מ"ב ד, י). ויש מהדרים ליטול את ידי התינוקות משעת ברית המילה או אף משעת לידתם, שכבר אז מתחילה להתגלות בהם הקדושה שבסגולת ישראל (כמובא בסוגריים בשועה"ר שם, ועי' כה"ח ד, כב).

שלישי ז׳ בחשון ה׳תשע״ו
ותן טל ומטר
פנה"ל תפילה יח, ה

טעה והזכיר גשם בקיץ, כיוון שבאותו זמן אין בכך שבח, חייב לחזור ולתקן. אם עדיין לא סיים את הברכה, יחזור לתחילתה ויאמר "מוריד הטל" כפי שאומרים בקיץ. ואם כבר סיים את הברכה – הפסיד אותה, וכיוון ששלוש הברכות הראשונות נחשבות כברכה אחת, צריך להתחיל את התפילה מחדש כדי לאומרה כראוי (שו"ע קיד, ד).

טעה ולא הזכיר גשם בחורף, אם הזכיר טל, כפי שאנו אומרים בקיץ "מוריד הטל", כיוון שאמר שבח מסוים שקשור למים, אינו צריך לחזור. אבל אם לא הזכיר גם את הטל, כיוון שהחסיר שבח כל כך חשוב – צריך לחזור (שו"ע קיד, ה).

טעה וביקש גשם בקיץ, כיוון שביקש בקשה שאינה ראויה, קלקל את ברכת השנים וחייב לחזור ולתקן. לפיכך, אם עדיין לא סיים את תפילתו, יחזור לברכת השנים, ויאמרנה כראוי, וממנה ימשיך כסדר עד סוף התפילה. ואם כבר סיים את תפילתו – יחזור ויתפלל כראוי (שו"ע קיז, ג).

ואם טעה ולא ביקש על הגשמים בחורף, אם עדיין לא הגיע לברכת 'שומע תפילה', ימשיך בתפילתו וכשיגיע לברכת 'שומע תפילה', שבה מותר לבקש כל בקשה, יבקש על הגשמים, ויתקן בכך את טעותו. אבל אם כבר עבר את ברכת 'שומע תפילה', הפסיד את המקום שבו יכל לתקן את עצמו, והפסיד גם את כל הברכות שאמר אחר ברכת השנים, ועליו לחזור לברכת השנים ולאומרה כהלכה, וממנה ימשיך להתפלל כסדר. ואם כבר סיים את תפילתו והתכוון לפסוע לאחריו, כיוון שלא ביקש גשם – תפילתו חסרה, ועליו לחזור ולהתפלל כראוי (שו"ע קיז, ד-ה).

שני ו׳ בחשון ה׳תשע״ו
פנה"ל תפילה יח, ד

בתקופת החורף אנו מזכירים את הגשם פעמיים בתפילה. בתחילה אנו מזכירים את הגשם כדי לשבח את ה' המוריד אותו, ואח"כ אנו מבקשים מה' שיברך אותנו בטל ומטר.

בברכה השנייה, היא ברכת 'מחיה המתים', אנו משבחים "משיב הרוח ומוריד הגשם". ותקנו להזכיר את שבח הגשם בברכת 'מחיה המתים', מפני שהגשמים מביאים חיים לעולם.

בברכה התשיעית, היא ברכת השנים, אנו מבקשים על הגשם. למנהג ספרדים, כל נוסח ברכת השנים משתנה מהחורף לקיץ, בחורף פותחים ב"ברך עלינו", ובקיץ פותחים ב"ברכנו ה' אלוהינו". ולמנהג אשכנזים, נוסח ברכת השנים בקיץ ובחורף שווה, אלא שבחורף אומרים "ותן טל ומטר" ובקיץ אומרים "ותן ברכה".

ואף שגם הזכרת הגשמים וגם בקשת הגשמים נאמרות בחורף, ישנו הבדל ביניהם, שהזכרת גשמים נאמרת בזמן הראוי לגשמים, ואילו התפילה על הגשם נאמרת רק בשעה שאנו רוצים שהגשם יתחיל לרדת.

תחילת זמן הזכרת הגשם בשמיני עצרת. ואמנם היה מקום להזכיר את הגשם מתחילת חג הסוכות, שכבר אז מתחיל זמן הגשמים, אלא שהגשם נחשב לסימן קללה בחג הסוכות, שכשהוא יורד אי אפשר לקיים את מצוות הישיבה בסוכה, לפיכך אין מזכירים אותו בחג הסוכות. וקבעו להתחיל להזכירו בתפילת המוסף של שמיני עצרת, שאז כל הציבור נמצא בבית הכנסת, ויכולים להכריז בפני כולם להתחיל להזכיר את הגשם. אבל לתפילת ערבית לא כולם באים, ולפני תפילת שחרית אי אפשר להכריז, שאין להפסיק בין גאולה לתפילה (ב"י ושו"ע או"ח קיד, א-ב).

אבל את תחילת הבקשה על הגשם דחו בחמישה עשר יום, לליל שביעי בחודש מרחשוון. וזאת כדי שאחרון עולי הרגל, שבא מנהר פרת, יספיק לחזור לביתו בלא שירד עליו גשם בדרכו (שו"ע קיז, א). ואף לאחר החורבן לא נתבטל המנהג, מפני שכל מנהג שמזכיר את הימים הגדולים בהם בית המקדש עמד על מכונו, חביב עלינו מאוד ואיננו רוצים לבטלו. ורק לאחר שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, תוכל הסנהדרין להחליט אם לשנות את זמן תחילת שאלת הגשמים, בהתחשב באמצעי התחבורה החדשים.

ממשיכים להזכיר גשמים עד יום ראשון של חג הפסח, בשחרית עדיין מזכירים גשמים, ובמוסף כבר מזכירים את הטל. ולגבי בקשת גשמים, מכיוון שהבקשה נאמרת רק בימות החול, ממילא יוצא ששואלים גשמים בפעם האחרונה בתפילת מנחה של ערב חג הפסח.

ראשון ה׳ בחשון ה׳תשע״ו
פנה"ל תפילה ח, ה

נתעורר ספק בשאלה, מה הגורם העיקרי לשרייתה של הרוח-הרעה על הידיים: האם השינה, שבה תודעתו של האדם מסתלקת והאדם נשאר מוטל ללא יכולת פעולה, ולפי זה גם הישן ביום – צריך ליטול ידיו שלוש פעמים כדי להסיר את הרוח-הרעה. או שהלילה החשוך, שבו העולם כולו עוצר מפעילותו, גורם לשריית הרוח-הרעה, ולכן גם מי שהיה ער כל הלילה צריך ליטול ידיו שלוש פעמים.

למעשה, כאשר שני הגורמים מצטרפים יחד, ואדם ישן בלילה שינת קבע (כחצי שעה), הרוח-הרעה שורה במלא תוקפה, וצריך מיד לאחר הקימה להזדרז ליטול את הידיים שלוש פעמים, ולא לנגוע לפני כן בפתחי הגוף ובמאכלים. (אמנם את הברכה על הנטילה מברכים על הקימה שלפני תפילת שחרית, כמבואר בפנה"ל תפילה ח, ד).

דרגה פחות מזה, כאשר אדם ישן ביום שינת קבע, שאף שהרוח הרעה אינה שורה עליו במלואה, מכל מקום ראוי שיחמיר ליטול ידיים שלוש פעמים לסירוגין, אבל אין צריך להזדרז בזה, ואין איסור לנגוע לפני כן בפתחי הגוף.

דרגה פחות מזה, כאשר אדם נשאר ער כל הלילה, שיש סוברים שאולי עצם הלילה וסיומו גורם לרוח רעה שתשרה על ידיו, ולכן טוב שלאחר שיעלה השחר יטול ידיו שלוש פעמים. וכן אדם שקם באמצע הלילה וכבר נטל ידיו שלוש פעמים, טוב שיחזור ויטול את ידיו שלוש פעמים לסירוגין אחר שיעלה השחר.

שבת ד׳ בחשון ה׳תשע״ו
פנה"ל שבת ה, ב1

לימוד התורה בשבת צריך להיות בשמחה ותענוג, ולכן כתבו כמה פוסקים, שאין ללמוד סוגיות מסובכות וקשות, מפני שבעת שהלומד אינו מבין את לימודו הוא שרוי במתח וצער. לפיכך נכון לחזור בשבת על דברים שכבר ידועים היטב, או ללמוד דברים בהירים ומובנים, כל אדם לפי רמתו. ואף תלמידי חכמים ראוי שילמדו בשבת סוגיות קלות שאין בלימודם יגיעה (או"ז, יעב"ץ). ויש אומרים שאדרבה, ראוי ללמדנים ללמוד סוגיות קשות ולהעמיק בהם (מחזיק ברכה רצ, ו). כפי הנראה אין כאן מחלוקת, אלא הכל תלוי באדם, מי שאוהב להקשות ולתרץ, יעסוק בסוגיות קשות, ומי שאוהב הבנות ישרות ובהירות, יעסוק בדברים מובנים.

עיקר הלימוד צריך להיות בדברים שמדריכים את האדם לחיות את חייו כראוי, שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". וכן כתבו הפוסקים, שמי שיש לו שעות ספורות ללימוד, יקדישם ללימוד הלכה. וכן ילמד ענייני אמונה ומוסר, כדי לרומם את מחשבתו ולתקן את דרכיו (מ"ב רצ, ו. דרישה, ש"ך, ט"ז ליו"ד רמו. שועה"ר הל' ת"ת ב, ט). ואם כך בכל השבוע, על אחת כמה וכמה שראוי ללמוד בשבת דברי תורה שמכוונים את החיים, שהשבת היא פנימיות השבוע, ועניינה להאיר ולהדריך את ששת ימי המעשה. וכל אדם צריך לבחון בנפשו, בנוסף ללימוד ההלכה, איזה לימוד מאיר יותר את חייו, האם לימוד בספרי אמונה או תנ"ך או מוסר או חסידות. ותלמידי חכמים שעוסקים כל השבוע בכל תחומי הלימוד, אינם צריכים להדרכות אלו, וילמדו במקום שליבם חפץ.