כללי

שלישי ב׳ בתשרי ה׳תשע״ו – ב׳ דראש השנה
פנה"ל ימים נוראים ג, ד

מצווה לערוך בראש השנה שתי סעודות מכובדות, אחת בלילה ואחת ביום, ולשמוח בהן בבשר ויין. אלא שכתבו הראשונים שלא יאכל אדם בראש השנה כמלא שובעו, כדי שלא יקל ראשו ותהיה יראת ה' על פניו (שו"ע תקצז, א). הרי שסעודות ראש השנה צריכות להיות יותר חשובות ומשמחות מסעודות שבת, אבל לא כמו סעודות שלושת הרגלים.

וכן מצווה ללבוש בראש השנה בגדים מכובדים ונאים, ולכבס אותם לקראת החג. אבל אין לובשים את הבגדים היפים ביותר כמו בשאר החגים, מפני מורא הדין. ויש נוהגים ללבוש בגדים לבנים בראש השנה (שו"ע תקפא, ד; מ"ב כה). מי ששערותיו מגודלות באופן שאינו מכובד – צריך להסתפר לכבוד ראש השנה. והרגיל להתגלח – צריך להתגלח לכבוד ראש השנה (שו"ע תקפא, ד).

וכן למדנו מעזרא הסופר, שיחד עם ההתעוררות לתשובה הורה לעם לשמוח בראש השנה, מפני שהוא יום קדוש לה' (עי' נחמיה ח, ט-יב; רא"ש ר"ה ד, יד).

אמנם בתקופת הגאונים והראשונים, היו חסידים ותלמידי חכמים שנהגו לצום בראש השנה. ומסתבר שבעקבות ייסורי הגלות הרגישו צורך להזדהות עם צער השכינה, שהיאך יהיו הם אוכלים ושמחים ביום הדין כשהשכינה בגלות. וחפצו לעשות תשובה יתירה, בקבלת ייסורים וסיגופים, כדי לבטל הרעה. אולם למעשה נפסק להלכה, שגם בימי הגלות המרים, מצווה לערוך סעודות בראש השנה, וקל וחומר שאסור לצום (וע"ע בפנה"ל ימים נוראים ג, ד).

שני א׳ בתשרי ה׳תשע״ו א׳ דראש השנה
פנה"ל ימים נוראים ג, ו 

עיקר תפילת ראש השנה עוסקת בהמלכת ה' עלינו, ועל כן בחתימת הברכה השלישית של תפילת עמידה, במקום לומר

'הא-ל הקדוש' אנו אומרים 'המלך הקדוש'. וכך ממשיכים לומר בכל עשרת ימי תשובה. וכל כך חשוב עניין זה, שאם טעה ולא אמר 'המלך הקדוש', לא יצא ידי חובתו ועליו לחזור להתפלל (שו"ע תקפב, א; פנה"ל ימים נוראים ה, ב). ובראש השנה מוסיפים בברכה זו תפילות על גילוי מלכותו. "ובכן יתקדש שמך ה' אלוהינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל מלכות בית דוד משיחך, ועל מכונך והיכלך… וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם… וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ. ותמלוך אתה הוא ה' אלוהינו לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קודשך".

וחתימת ברכת החג בכל תפילות ראש השנה היא: "מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזיכרון". ובתפילת המוסף שהיא התפילה העיקרית של ראש השנה, שבה תוקעים בשופר, תקנו חכמים לומר שלוש ברכות: מלכויות זיכרונות ושופרות, והעיקרית שבהן היא 'מלכויות', שהיא הראשונה, ובה מזכירים את קדושת היום, וחותמים "מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון". הרי שעיקר עניינו של יום הזיכרון הוא להמליכו. ואכן גם ברכת 'זיכרונות' עוסקת בכך שהוא מלך העולם, ולכן הוא זוכר את כל ברואיו. וכן ברכת 'שופרות' עוסקת בגילוי מלכותו בעולם שנעשית על ידי קול השופר, כפי שהיה במעמד הר סיני, וכפי שיהיה לעתיד, שעל ידי תקיעה בשופר גדול יתקבצו כל גלויותינו להשתחוות לה' בירושלים. גם תרועת השופר מבטאת את מלכותו, שמאימתה אנו עומדים לפניו בשברון ותשובה.

יכולים היינו מרוב דאגה על עתיד חיינו בשנה הבאה, להקדיש את כל יום הדין לתפילות פרטיות על פרנסה ובריאות וכל שאר הדברים שאדם טרוד בהשגתם כל השנה. אולם זוהי סגולתם המיוחדת של ישראל, שרצונם העמוק ביותר, שתתגלה מלכותו יתברך, והעולם כולו יתוקן וייגאל, ואפילו אם לשם כך יצטרכו לסבול ייסורים. בדרך גדולה ונוראה זו בחר עם ישראל, החל מאבות העולם שקיבלו על עצמם להאמין בה' אל מול כל עובדי האלילים שמסביבם, ועד הגלות הארוכה, שלמרות כל הסבל הכרוך בכך, בחר עם ישראל להמשיך לשאת את דגל האמונה והתורה, כדי לתקן עולם במלכות שד-י.

וכשישראל מניחים את צערם ועוסקים בכבודו וגילוי מלכותו, אומר הקב"ה למלאכים: ראו בני חביבי, שמניחים צערם ועוסקים בכבודי. ובכך מסתתמות טענותיו של השטן שרוצה לבטל את ישראל מהעולם, וישראל זוכים לשנה חדשה שבה יתקדמו עוד צעד לקראת התיקון והגאולה. וככל שנזכה לקבל עלינו בראש השנה את מלכותו, בענווה ויראה, בגיל ורעדה, כך נזכה יותר לשנה טובה ומבורכת.

ראשון כ״ט באלול ה׳תשע״ה – ערב ראש השנה
פנה"ל ימים נוראים ב, י

בתקופת הראשונים, נהגו רוב ישראל לצום בערב ראש השנה (שו"ע תקפא, ב; מ"ב טז; עי' פנה"ל ימים נוראים ב, ט), וכיום מנהג רוב ישראל שלא לצום, ורק מעטים מהדרים לצום עד חצות או עד פלג המנחה, ויש נוהגים לפדות את הצום בצדקה.

מנהג אשכנז להרבות בסליחות בערב ראש השנה יותר משאר הימים, ואם התחילו לומר סליחות לפני עמוד השחר, נופלים אפיים בסיום הסליחות, אבל בשחרית אין נופלים אפיים כי הוא ערב חג. ואם התחילו לומר סליחות לאחר עמוד השחר, אין נופלים אפיים בסיום הסליחות (מ"ב תקפא, כג).

בערב ראש השנה אין תוקעים בשופר, כדי להבדיל בין תקיעות רשות של חודש אלול לתקיעות חובה של ראש השנה (שו"ע תקפא, ג; לבוש). ויש שהחמירו גם שלא להתאמן באותו יום לקראת התקיעות בראש השנה, אולם למעשה, הרוצה להתאמן, רשאי לתקוע בתוך חדר סגור (מ"א יד; א"ר ד; מ"ב כד).

כיוון שראש השנה הוא 'מקרא קודש', יש לכבדו כפי שמכבדים שבתות וחגים, ולהתכונן לקראתו בניקוי הבית, כיבוס הבגדים, רחצת הגוף, הכנת מאכלים טובים וסידור השולחן. ומי שצריך להסתפר או להתגלח, מצווה שיתכונן בכך לכבוד החג (שו"ע תקפא, א, פנה"ל ימים נוראים ג, ד).

נוהגים להדר בהכנת תבשילי ראש השנה, ויש בזה סימן טוב לכל השנה שתהיה טובה ודשנה. וכך היה מנהג ישראל מימים ימימה לשחוט בערב ראש השנה בהמות רבות לצורך סעודת החג, עד שערב ראש השנה נחשב לאחד מארבעה הימים שנהגו לשחוט בהם יותר בהמות מאשר בכל השנה, ועל כן היו צריכים להיזהר אז שלא לשחוט אם ובנה ביום אחד (חולין פג, א).

יש נוהגים לטבול בערב ראש השנה כדי להיטהר לקראת יום הדין (רמ"א תקפא, ד). ומי שרוצה לקיים את המנהג וקשה לו ללכת למקווה, יכול לקיים את מנהג החסידות ברחיצה של ט' קבין (מ"ב כו). היינו שיעמוד במקלחת עד שיזרמו עליו מים ברציפות כשיעור של ט' קבין, שהם כ-11 ליטר, ויקפיד שמים אלו ירחצו את כל גופו (פנה"ל מועדים א, טז, 8).

נוהגים בערב ראש השנה לערוך התרת נדרים, ולמסור מודעא לעתיד (כמבואר פנה"ל ימים נוראים ה, יא-יב).

שישי כ״ז באלול ה׳תשע״ה
פנה"ל שבת ב, ז–ח

יום שישי הוא יום שבו צריך להתכונן לשבת, לפיכך אסרו חכמים לקבוע בו סעודה ומשתה, יותר ממה שרגילים בימות החול. שאם יאכל סעודה גדולה ביום שישי, לא יהיה לו תיאבון לסעודת ליל שבת (שו"ע או"ח רמט, ב). ועוד, שיש בזה פגיעה בכבוד השבת, שהוא משווה את כבוד השבת לכבוד ימי החול (פמ"ג). ועוד, שיש לחוש שהעיסוק בסעודה הגדולה יפריע להכנות לקראת שבת (מ"א בשם ר"ח). ואפילו סעודת מצווה, כגון שרוצים לערוך סעודה גדולה לכבוד סיום מסכת, אסור לקבוע ביום שישי. אמנם לפני חצות היום, מותר לקיים ארוחה רגילה לכבוד הסיום.

מסופר בתלמוד (גיטין לח, ב) על משפחה אחת שהיתה בירושלים, שהיתה נוהגת לערוך סעודות חשובות ביום שישי, ובעוון זה ירדה מגדולתה ונעקרה.

כאשר זמנה של סעודת המצווה קבוע, כסעודת ברית מילה ביום השמיני ופדיון הבן ביום השלושים, מותר לקיימה ביום שישי. שהואיל וזמנם קבוע מהתורה, ומצווה לערוך לכבודם סעודה גדולה, אין בקיום הסעודה הגדולה פגיעה בכבוד השבת. ונכון לקיימה לפני חצות, כדי שלא לפגוע בהכנות לשבת, וכדי שיהיה לסועדים תיאבון בסעודת ליל שבת (שו"ע רמט, ג; מ"ב יג, ותרצה, י; באו"ה 'מותר').

וכל מה שאסרו חכמים הוא דווקא סעודה גדולה, אבל ארוחה רגילה מותר מעיקר הדין לאכול במשך כל יום שישי, אלא שאמרו חכמים, שמצווה להימנע מלאכול ארוחה עם לחם במשך שלוש השעות שסמוכות לשבת, כדי להגיע לסעודת ליל שבת בתיאבון. ומעט עוגות ופירות – אפשר לאכול עד לשעת קבלת השבת, ובתנאי שאכילתם לא תפגע בתיאבון של סעודת השבת.

היו חסידים שהחמירו על עצמם שלא לאכול כלל במשך כל יום שישי, משום שהרגישו בעצמם, שאם יאכלו, תאבונם בעת סעודת השבת יפחת. ומי שסובל מהתענית, אין ראוי שינהג כך, כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה (שו"ע רמט, ב-ג; מ"ב יח). בכל אופן ראוי לכל אדם לתכנן את מאכליו ביום שישי כך שיכנס לשבת כשהוא רעב, ויוכל להתענג בסעודת ליל שבת.

הנוסעים לקראת שבת, צריכים לתכנן את נסיעתם כך שיוכלו להגיע למחוז חפצם לכל הפחות חצי שעה קודם כניסת השבת, כדי שיוכלו להתארגן לשבת. ואם הנסיעה ארוכה, צריכים לקחת בחשבון תקלות שעלולות לקרות בדרך. והרב מרדכי אליהו זצ"ל המליץ, לתכנן זמן כפול ממה שהדרך אורכת בדרך כלל. שאם היא אורכת שעתיים, יצאו לדרך ארבע שעות לפני כניסת השבת.

לימוד תורה בשבת

פנה"ל שבת ה, א

מצווה להרבות בלימוד תורה ביום השבת, ואמרו חכמים (ירושלמי שבת טו, ג): "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה". עוד אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור או"ח רצ). עוד אמרו חכמים (תדבא"ר א): "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, לא כך כתבתי לכם בתורתי: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א, ח), אף על פי שאתם עושים מלאכה כל שישה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו, לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ז): לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ".

אמרו חכמים שצריך לחלק את זמן השבת, חציו לה' בלימוד תורה בבית המדרש וחציו לעונג שבת של אכילה, שתיה ושינה (פסחים סח, ב). אמנם יש סוברים, שרק ביום טוב החלוקה שווה, אבל בשבת שנועדה לתורה, צריך להקדיש יותר ממחצית הזמן ללימוד התורה (ב"ח עפ"י רמב"ם). אולם לרוב הפוסקים, כוונת חכמים שגם בשבת יש לחלוק את הזמן, חציו לתורה וחציו לעונג גשמי. יוצא לכאורה לפי זה, שחובה להקדיש כשתים עשרה שעות וחצי לתורה, שכן משך השבת עם תוספת שבת הוא כעשרים וחמש שעות. אולם למעשה נראה שאפשר להקל, שאותן שבע שעות שאדם צריך לישון בכל יום אינן בחשבון, הרי שנותרו שמונה עשרה שעות, ומתוכן יש להקדיש כתשע שעות לתורה, וכתשע שעות לעונג שבת של אכילה, שתיה ותוספת שינה של תענוג. ואף שעיקר העניין הרוחני של השבת נועד ללימוד תורה, נראה מדעת כמה פוסקים שאפשר להקל ולכלול בתשע השעות של תורה גם את שעות התפילה, ובתנאי שלא יאריכו מדי בתפילה. לפי זה יוצא שבפועל צריכים להקדיש לכל הפחות שש שעות בשבת לתורה, שיחד עם שלוש השעות המוקדשות לתפילה יהיו תשע שעות.

חמישי כ״ו באלול ה׳תשע״ה
פנה"ל ימים נוראים ג, יד

כיוון שכל מה שעושים בראש השנה הוא סימן לכל השנה, ראוי לכל אדם לשמוח ולבטוח בה' שיקבל תשובתו, וירבה באהבה עם חבריו, וידון אותם לכף זכות. ולא יכעס ולא יתקוטט עם חבריו, ולא ידבר עליהם רעות, שמלבד האיסור שיש בכך, יש בזה גם סימן רע לשנה הבאה (עיין מ"ב תקפג, ה).

וכיוון שראש השנה הוא חג, יש מצווה לשמוח ולשמח בו, ולכן בסעודת החג ישתדל לשמח את כל בני משפחתו והמסובים, ויש בזה סימן טוב לכל השנה (עיין פנה"ל ימים נוראים ג הערה 4; ופנה"ל מועדים א, יא).

נכון שלא להרבות בשינה בראש השנה, שאמרו חכמים (בירושלמי), שכל הישן בראש השנה מזלו ישן כל השנה, אלא מעבר לתפילות והסעודות ישתדל להרבות בלימוד תורה. עם זאת, עדיף שלא למעט מדי בשינה, כדי שיוכל להתרכז בתפילה ובלימוד. ולכן מי שחש עייפות לאחר הסעודה, טוב שישן כדי שיוכל אח"כ ללמוד כראוי. ויש מהגדולים שנהגו לישון בראש השנה כמו בכל החגים (מהר"ם מרוטנבורג). ובכל אופן, יש להקפיד להקדיש חציו של היום לה' (פנה"ל ימים נוראים ג, ד), והעיקר שזמן התפילות והלימוד יהיה לכל הפחות תשע שעות.

יש שנהגו שלא לישון במשך כל היום, כסגולה לערנות וחיוניות במשך כל השנה (רמ"א תקפג, ב; מטה אפרים). והיושב בבטלה, למרות שהוא ער, נחשב כישן (מ"ב ט). ורוב האחרונים כתבו על פי האר"י, שעיקר ההקפדה היא שלא לישון לפני חצות היום (שועה"ר ח, ערוה"ש ד, מ"ב ט; קצוש"ע קכט, כ). לפי מנהג זה נכון לקום בעלות השחר, או לכל הפחות בהנץ החמה. ומכל מקום, מי שחושש שאם יקום לפני הנץ, יתקשה לכוון בתפילה או לשקוד אח"כ על תלמודו, רשאי לישון עד סמוך לשעת התפילה, שאין סגולה זו חשובה כמצוות לימוד התורה וכוונת התפילה.

(לנוסח הברכה בין איש לרעהו בראש השנה עי' פנה"ל ימים נוראים ג, יד, וכל המנהגים כשרים).

רביעי כ״ה באלול ה׳תשע״ה
פנה"ל ימים נוראים ג, יג

יש נוהגים לאכול את הסימנים עוד לפני אכילת הלחם, אבל המנהג הנכון יותר הוא, להקדים את הלחם. מפני שלפי ההלכה, מצד חשיבות הלחם יש להקדימו לשאר המאכלים (פנה"ל ברכות ט, ח). בנוסף לכך, אם יאכלו את הסימנים לפני הלחם, יתעורר ספק האם צריך לברך אחריהם ברכה אחרונה (שם ג, יב).

לפיכך, לאחר הקידוש נוטלים ידיים ובוצעים על החלה, ורבים טובלים אותה בדבש או במי סוכר (כמבואר בהלכה הקודמת). לאחר מכן אוכלים מהסימנים. וצריך לברך 'העץ' על אחד מפירות העץ, ולפטור בכך את שאר הפירות. וזאת משום שברכת 'המוציא' פוטרת את המאכלים שנועדו לשביעה, שהם 'באים מחמת הסעודה', אבל פירות העץ שמביאים לסימנים נועדו להוסיף טעם ואינם חלק מהסעודה, ועל כן הם טעונים ברכה (שם ג, ז). ואף שאכילת התפוח בדבש היא הסימן המפורסם ביותר, כיוון שהתמר משבעת המינים, וגם בתוך סדר שבעת המינים הוא חשוב מהרימון, שהוא קרוב יותר למילה 'ארץ', נכון לברך עליו ולפטור בברכתו את שאר פירות העץ (שם ט, ט-י). לאחר הברכה על התמר, יש לאכול ממנו מעט, ורק לאחר מכן לומר את ה'יהי רצון' שרגילים לומר, כדי שלא להפסיק בין הברכה לאכילה.

על הסימנים שברכתם 'האדמה' אין צריך לברך, מפני שהם מבושלים כדרך הסלטים שבסעודה שנועדו לשביעה, והרי הם נחשבים כ'באים מחמת הסעודה', ונפטרים בברכת 'המוציא'.

נוהגים לפני כל סימן לומר 'יהי רצון'. ואפשר שאחד המסובים יאמר אותו בקול רם, והכל יענו אחריו אמן, ולאחר מכן יאכלו.

יש נוהגים לאכול את הסימנים רק בלילה הראשון (בני יששכר תשרי ב, יא), אולם רוב ישראל נוהגים לקיים את מנהג הסימנים בשני הלילות (חיד"א, א"ר, חת"ס). ויש שהידרו לקיים את מנהג הסימנים גם בסעודות היום (מטה אפרים תקצז, ד; בא"ח נצבים ש"א ח)."

שלישי כ״ד באלול ה׳תשע״ה
פנה"ל ימים נוראים ב, ט

רבים נהגו לצום בערב ראש השנה, לשם קבלת ייסורים על העוונות, שהייסורים שהחוטא מקבל על עצמו לשם תשובה, מכפרים עליו ופוטרים אותו מהעונשים החמורים שהתחייב בהם בעוונותיו. וכן הוא לגבי תעניות ציבור, הצומות מכפרים על העוונות ופוטרים את הציבור מעונשם (עי' תנחומא אמור כא; פנה"ל ימים נוראים ב, ט לביאור המשל).

כיוון שאמרו חכמים שהצום שלפני ראש השנה מועיל מאוד, נהגו רוב ישראל בימי הראשונים לצום בו (עיין בהלכה הבאה). וכן כתב בשולחן ערוך (תקפא, ב): "נוהגים להתענות ערב ראש השנה". אמנם צום זה אינו חמור כצומות שאנו צמים לזכר החורבן, ולכן רבים נהגו לצום בו עד חצות היום או עד פלג המנחה, ובכל אופן נהגו שלא לצום עד סוף היום, כדי שלא יכנסו לחג כשהם מעונים (רמ"א שם; מ"ב תקסב, י).

והיו שנהגו לצום עשרה ימים, וכפי שכתב הרמ"א (שם): "והמדקדקים נהגו שכל אחד מתענה עשרה ימים, וכן נכון לעשות". והיו צמים במשך עשרת ימי תשובה ששה ימים, שכן אין צמים בשני ימים של ראש השנה, בשבת ובערב יום הכיפורים. וכדי להשלים לעשרה ימים, הוסיפו לצום עוד ארבעה ימים לפני ראש השנה.

בדורות האחרונים נתמעטו מאוד האנשים שנוהגים במנהגי התעניות, ואפילו בערב ראש השנה רוב ישראל אינם נוהגים לצום. יש סוברים שירדה חולשה לעולם והאנשים נעשו יותר מפונקים, ואין לדרוש מהם לצער עצמם במנהגי חסידות (ח"א קלח, א). וגדולי תנועת החסידות סברו שעיקר העבודה בדורות הללו צריכה להיות בשמחה, ולכן יש להימנע ממנהגים שפוגמים בשמחה. ומי שרוצה לקיים את המנהג אבל הצום קשה לו, טוב שיפדה את התענית בצדקה, כפי השווי שהיה מוכן לשלם כדי שלא יצטרך לצום, או לכל הפחות כפי שווי המאכלים שהוא רגיל לאכול ביום."

שני- כ״ג באלול ה׳תשע״ה
פנה"ל ימים נוראים ב, יא

תפקיד מרכזי ישנו לחזן, שהוא מנהיג את התפילה, לכן הוא נקרא 'שליח ציבור'. לפיכך צריך לדקדק שיהיה שליח הציבור ראוי לתפקידו המקודש. שיהיה הגון, כלומר שלא יהיו בידו עוונות, ובמיוחד עוון גזל. ופרקו נאה, שלא יצא עליו שם רע אפילו בנערותו בעקבות עבירות שעבר בזדון. ויהיה ענו ומרוצה לעם, מפני שהוא שליח שלהם. ויהיה רגיל לומר את התפילה בדייקנות, ויהיה רגיל ללמוד בתורה ובדברי חז"ל. וידע לבצע את המנגינות כראוי, ויהיה קולו ערב, שעל ידי כך הוא מכבד את בוראו בקולו ומושך ומרומם את המתפללים לכוון בתפילתם. ואם לא מצאו מי שיהיו בו כל המעלות הללו, יבחרו את הטוב שבהם בחכמה ובמעשים טובים (תענית טז, א; שו"ע נג, ד-ה).

בימי תענית על גשמים שנעצרו, השתדלו שבנוסף לכל המעלות שנזכרו, יהיה החזן עני ומטופל בילדים ואין לו במה לפרנסם ויש לו יגיעה בשדה, שסבלו מהבצורת גדול. וכן כאשר התפללו על צרות אחרות, השתדלו שיהיה החזן אחד מאלו שסובלים באופן אישי מהצער שעליו מתפללים, או אחד ממנהיגי הציבור שנושא בעול הציבור (תענית טז, א; מ"ב תקפא, י).

וכן ראוי שהחזן יהיה נשוי, וכפי שהכהן הגדול היה צריך להיות נשוי. וכן ראוי שיהיה לפחות בן שלושים, כשם שבני לוי נכנסו לעבודתם בהיותם בני שלושים (רמ"א תקפא, א). בן תורה רווק וצעיר קודם לעם הארץ נשוי בן שלושים (מ"ב יג). ואם כבר הוחזק אדם להיות חזן, גם אם מצאו חזן עדיף ממנו, אין מורידים אותו מחזקתו אלא אם כן נמצא בו פסול (שו"ע נג, כה).

בתפילות הימים הנוראים, שאנו עומדים בתחנונים לפני הקב"ה שימחל לנו על חטאינו ויצילנו מן הצרות ויקרב את גאולתנו, יש להקפיד בכל הדברים הללו. במיוחד יש להקפיד על כך בתפילת מוסף, שבראש השנה תוקעים בה בשופר, וביום הכיפורים אומרים בה את סדר עבודת הכהן הגדול. והמליצו למי שיודע בעצמו שאינו הגון, שיימנע מלהיות חזן, מפני שבשמיים ממהרים להעניש חזן שאינו ראוי על עבירות שבידו (א"ר, מ"ב תקפא, י).

(מה יעשה מי שבמקומו בחרו ש"ץ שאינו מתאים, ראה פנה"ל ימים נוראים ב, יא)

שבת כ׳ בתשרי ה׳תשע״ו – שבת חוה״מ סוכות
פנה"ל סוכות ב, יז

פרגולה הינה מבנה עץ קבוע שמקימים בחצרות וגינות כדי ליצור מקום מוצלל לשבת תחתיו, השאלה, האם עצי הפרגולה הקבועים יכולים להיחשב סכך כשר?

יש מתירים וסוברים, שהואיל והפרגולה לא נועדה לדירה, וגם אינה ראויה לדירה, שהרי הגשם חודר דרכה, עצי הפרגולה כשרים לסכך. אלא שנכון להוסיף לכבוד החג מעט סכך, כדי שהפרגולה לא תחשב סוכה ישנה (כמבואר בפנה"ל סוכות ב, הלכה יב). ואם חמתה של הפרגולה מרובה מצילתה, צריך להוסיף עוד סכך עד שצילתה תהיה מרובה מחמתה.

לעומתם יש מחמירים וסוברים, שהואיל ומבנה הפרגולה חזק וקבוע, דין עצי הפרגולה כדין עצים שקבועים בגג הבית, שהם פסולים לסכך מהתורה. שכן היסוד העיקרי בסכך הסוכה שהוא צריך להיות ארעי, ופרגולה היא מבנה של קבע. למעשה, כיוון שמדובר בספק הנוגע לדין תורה, צריך להחמיר.

לפיכך, אם רוב שטח גג הפרגולה מקורה בקרשים קבועים, יש למעט את הקרשים הקבועים, עד שרוב שטח הגג יהיה פתוח ותהיה חמתו מרובה מצילתו. ויניחו על כל שטח הגג סכך כשר, באופן שגם בלא העצים המחוברים בפרגולה, צילתו של הסכך הכשר תהיה מרובה מחמתו, ועל ידי כך תהיה הסוכה כשרה.

אפשרות נוספת להכשרת פרגולה שצילתה מרובה מחמתה – להסיר את הקרשים הקבועים שבפרגולה ולהניחם שוב בלא להדביקם או לחברם במסמרים, וכל קרש שהונח מחדש כשר לסכך (שו"ע תרלא, ט).

צריך להקפיד להתחיל להקים את הדפנות לפני הנחת הסכך (עי' פנה"ל סוכות ב, יד), וכל זמן שהקים בתחילה דפנות בגובה טפח סמוך למקום הסכך, כבר נחשב שהתחיל את הדפנות, והסכך שהניח אח"כ כשר. בהרבה פרגולות יש דפנות של טפח סמוך לגג, ואזי אין צורך לדאוג לקבוע דבר בדופן לפני הנחת הסכך (כמבואר בהערה 18).