פירות מעצים מורכבים

יש סוברים, שאין לברך 'שהחיינו' על פרי שגדל בעץ שהורכב משני מינים, הואיל ונעשתה בו עבירה (הלכות קטנות א, ס). ויש סוברים, שאף כי מעשה ההרכבה אסור, מכל מקום הפירות שגדלו ממנו מותרים בהנאה ובאכילה, וכשם שמברכים לפני אכילתם 'העץ', כך מברכים עליהם 'שהחיינו' (שאלת יעבץ א, ס).

למעשה נוהגים לברך על כל פרי שמתחדש בעונתו 'שהחיינו', בלי לחוש שמא מדובר בפרי שגדל על עץ מורכב באיסור. ראשית, מפני שכך המנהג, ובמקום מנהג אין חוששים לספק ברכות. שנית, גם אם נדע שהפרי גדל בעץ מורכב, עדיין יש ספק אם ההרכבה נעשתה באיסור, שאולי מדובר בהרכבה של שני זנים מאותו מין, שאין בהרכבתם איסור. ויתכן שההרכבה נעשתה על ידי גוי, שיש סוברים שאין עליו איסור לבצע הרכבה.

וכן יש לברך על פומלית, שהיא שילוב של פומלה ואשכולית, משום שלא ברור שנעשה בה איסור. שכן דרך יצירתה על ידי הכלאה של אבקנים ולא בהרכבה של ענפי העץ, ובאופן זה נחלקו הפוסקים אם יש איסור (לדעת הרב ישראלי מותר, ולרב ואזנר אסור). ועוד, יתכן שהם נוצרו על ידי גוי, שכאמור יש סוברים שאין עליו איסור הרכבה.

שני זנים ממין אחד

נחלקו הפוסקים לגבי מיני פירות שיש להם כמה זנים. יש אומרים שברכה אחת עולה על כולם (שכנה"ג וברכ"י), ויש אומרים שהואיל ויש ביניהם שוני משמעותי, מברכים על כל אחד מן הזנים ברכה נפרדת (ספר חסידים, מהרי"ל ושו"ע רכה, ד).

בפועל המושג 'שני זנים' כולל בתוכו סוגים שונים, מצד אחד יש זנים שההבדל ביניהם גדול מאוד עד שהוא קרוב להבדל שבין שני מיני פירות, ומנגד יש זנים שההבדלים ביניהם קטנים עד שרק מומחים מבחינים ביניהם. כיום, בעקבות התפתחות מדע החקלאות, נתגלו בטבע וכן נוצרו על ידי הכלאת אבקנים, עשרות זנים מכל מין. בדרך כלל ההבדלים בין הזנים הללו כמעט ואינם ניכרים, וברור שאין לברך 'שהחיינו' על כל זן מהזנים הללו. וגם כאשר ההבדלים ניכרים, בטעם ובמראה, כל זמן שהשוני אינו גדול, מחמת הספק אין לברך. וכאשר אפשר, טוב לפטור אותם בברכה שמברכים על פרי שברור שצריך לברך עליו 'שהחיינו'.

אבל כאשר מדובר בזנים שיש ביניהם שוני גדול בטעם ובמראה, השמח בהתחדשותם רשאי לברך 'שהחיינו', שהרי הם כשני מינים ולא כשני זנים. בנוסף לכך, אף אם נחשיב אותם כשני זנים, כיוון שהם אינם גדלים באותו הזמן, גם הסוברים שאין לברך על שני זנים יסכימו שיש לברך עליהם.

הפירות המתחדשים ושאינם מתחדשים, המשך

זה הכלל: כל פרי שנמצא בשווקים במשך כל השנה בצורתו הטרייה או קרוב לצורתו הטרייה, למרות שיש עונה שבה הוא גדל, אין מברכים עליו 'שהחיינו'. ואם יש זמן מסוים שאינו נמצא בשווקים, כשתגיע עונתו ויתחדש יברכו עליו 'שהחיינו'. ואף שגם פירות אלו ניתן בדוחק לשמור בקירור או ליבא מחוץ לארץ, ויתכן שבחנויות מיוחדות, ניתן להשיגם במשך כל השנה. מכל מקום הואיל ובפועל יש חודשים שהם נדירים מאוד, וגם שמירתם בקירור קשה ובדרך כלל משנה קצת את טעמם, וכאשר הם מגיעים טריים לשוק, הכל מרגישים בהתחדשותם, לפיכך מברכים עליהם 'שהחיינו' (עיין בספר 'חיים של ברכה' עמ' צ"ה. ויותר מזה כתב באג"מ או"ח ג, לד).

ואלו הם מרבית הפירות שרגילים לברך עליהם 'שהחיינו' לפי סדר הופעתם בשנה, באביב מתחילים להבשיל: אפרסק ושסק, גודגדן, דובדבן, משמש, ענבי מאכל, אבטיח, מלון. אח"כ בקיץ מבשילים: שזיף, תאנה, תות עץ, ליצ'י, צבר, אבוקדו, תמר צהוב, רימון, מנגו, אפרסמון, גויאבה. ולקראת ראש השנה מבשילים: אשכולית, מנדרינה, קלמנטינה, קרמבולה, חבוש, פומלה, קיווי. ובחשון מתחילים להבשיל תפוזים, פג'ויה ותות שדה.

ויש לדעת כי מסתבר שישנם פירות שכיום מברכים עליהם 'שהחיינו', אולם במשך הזמן יהיו מצויים בשווקים כל השנה, או מפני שילמדו לשמר אותם בקירור או מפני שייבאום מחוץ לארץ, ואזי כבר לא יברכו עליהם 'שהחיינו'. ולכן אין לסמוך על הרשימה הזו בעיניים עצומות, אלא רק על פרי שידוע שלא היה בשווקים תקופה מסוימת יש לברך 'שהחיינו'.

הפירות המתחדשים ושאינם מתחדשים

פירות שאינם מתחדשים בעונה מסוימת, אלא גדלים במשך כל השנה, או שניתן לשומרם טריים למשך כל השנה, אין מברכים עליהם 'שהחיינו'. ואפילו מי שלא אכלם זמן רב, לא יברך עליהם, שאין הברכה על השמחה האישית אלא על התחדשות הפרי בעונתו (שו"ע רכה, ו). לפיכך, גם בעבר לא היו מברכים על אגוזים, בצלים, שומים, תפוחי אדמה וסלק, כי היו נשמרים כל השנה.

וישנם פירות רבים שבעבר היו מברכים עליהם 'שהחיינו', כי רק בעונה מסוימת היה ניתן להשיגם. ואילו כיום פירות אלו נמצאים בשווקים כל השנה, וממילא אין מברכים עליהם 'שהחיינו'. שלוש סיבות לכך: א) ניתן לשמור כיום בקירור פירות רבים למשך כל השנה, כמו למשל תפוחים ובננות. ב) ישנם מיני ירקות, כדוגמת עגבניות ומלפפונים, שניתן לגדל כיום כל השנה על ידי חממות. ג) על ידי יבוא של פירות מחוץ לארץ, ניתן לספק פירות רבים במשך כל השנה, למשל יש כיום בשווקים אגסים כל השנה, כשחלק מהחודשים האגסים מיובאים מחוץ לארץ.

שהחיינו והטוב והמטיב

מי שזכה ברווח כספי גדול, אם הוא נשוי והכסף נכנס לחשבון המשותף לו ולאשתו, הואיל והם שותפים בשמחה, יברכו 'הטוב והמטיב'. ואם הוא רווק, או אפילו אם הוא נשוי אלא שהכסף נכנס לחשבון הבנק הפרטי שלו, יברך 'שהחיינו'. ואמנם מן הסתם גם אשתו תהנה מזה שיהיה לו יותר כסף, מכל מקום הואיל ולמעשה הכסף שייך רק לו, ואולי באמת אשתו לא תהנה ממנו, יברך 'שהחיינו' (שו"ת הלק"ט ח"א קצו, ר).

וכן דין יורש יחידי, אם הוא רווק או נשוי שהכסף נכנס לחשבונו הפרטי – יברך 'שהחיינו'. ואם הוא נשוי והכסף נכנס לחשבון המשותף לו ולאשתו – יברכו 'הטוב והמטיב'.

ואם ישנם שני יורשים או יותר שמחלקים ביניהם את הירושה, אפילו אם הם רווקים, יברכו 'הטוב והמטיב', הואיל והם נהנים יחד מאותה הירושה (שו"ע רכג, ב, באו"ה 'ואם').

עוד הבדל עקרוני ישנו בין הברכות הללו, שברכת 'הטוב והמטיב' נתקנה על טובה מוחשית, כבית חדש וכלים חדשים או יין נוסף ששותים בצוותא (פנה"ל ברכות ז, ז). ואילו ברכת 'שהחיינו' היא הודאה כללית יותר, שנתקנה גם על התחדשות שמחה שאין בה הטבה מוחשית, כדוגמת שמועה טובה שאין לו ממנה הנאה מוחשית (פנה"ל ברכות יז, ח), וכן על מועדים ומצוות שקבוע להם זמן.

בכל מקרה שיש ספק בין ברכת 'שהחיינו' ל'הטוב והמטיב' יש לברך 'שהחיינו'.

מקומות שנעשו ניסים לאדם, המשך

כאשר מוסכם שנעשה לאדם נס ממשי, כשיראה את המקום בפעם הראשונה, אפילו לא עברו שלושים יום מעת הנס, יברך. ולאחר מכן, אם יראה את המקום אחר שלושים יום שלא ראהו – יברך שוב. ואם נעשו לו כמה ניסים, טוב שיצמיד לסיום הברכה את שמות שאר המקומות שנעשו לו בהם ניסים (שו"ע ריח, ה, שעה"צ יב).

וכשם שבעל הנס חייב לברך, כך גם בניו ונכדיו צריכים לברך כמותו בעת שיראו את מקום הנס כל שלושים יום (שו"ע ריח, ד). ואם הוא רב, גם תלמידיו המובהקים צריכים לברך כמותו (שם ו). ולגבי הנינים וצאצאיהם נחלקו הראשונים. ולמעשה, הצאצאים שנולדו בזכות הנס, היינו שאביהם הראשון נולד אחר התרחשות הנס, צריכים לברך עד סוף כל הדורות. ואלה שנולדו לפני התרחשות הנס, מהנינים של בעל הנס ואילך – אינם מברכים (א"ר, מ"ב ריח, טז).

עוד כתבו האחרונים, שמי שנעשה לו נס וניצל מסכנה, ראוי שיתרום צדקה לתלמוד תורה וישיבות כפי השגת ידו, ויאמר: "הריני נותן זה לצדקה, ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש". וראוי לומר פרשת קרבן תודה. וכן טוב להתנדב באיזה דבר לטובת הציבור. ובכל שנה יזכור את יום הנס, וירבה בתורה ותפילה והודאה לה' (מ"ב ריח, לב).

מקומות שנעשו ניסים לאדם

אדם שהיה בסכנה ונעשה לו נס וניצל, כשיחזור ויראה את המקום שנעשה לו נס, יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה". וזאת בתנאי שלא היה באותו מקום שלושים יום.

אלא שישנה שאלה, מהי ההגדרה של נס. יש אומרים, שכל שהיה בסכנת מיתה מוחשית, כגון שעבר תאונת דרכים, או שנפל מגובה רב, או ששודדים תקפוהו, כיוון שניצל חייב לברך (ב"י בשם ריב"ש). ויש אומרים שרק על נס ממש, היינו שההצלה היתה יוצאת מגדר הרגיל, כי רוב גדול של הנמצאים באותה סכנה מתים, והוא ניצל, חייב לברך (הרד"א בשם הרא"ש מלוניל).

למעשה נפסק, שהואיל וספק ברכות להקל, רק כאשר ההצלה היתה שלא כדרך העולם, יברך בשם ומלכות. ובשאר המקרים שניצל מסכנת מיתה מוחשית, יאמר: "ברוך שעשה לי נס במקום הזה" ללא שם ומלכות (שו"ע או"ח ריח, ט).

ומהי הצלה שלא כדרך העולם? סכנה שרוב גדול של הנמצאים בה מתים. אבל אם הסכנה היתה כזו שרק רוב מתים ממנה, אבל לא רוב גדול, יברך בלא שם ומלכות. וכיוון שאדם קרוב אצל עצמו, אל יחליט לבדו אם אכן היה בסכנה שרוב גדול מתים ממנה, אלא ישאל שאלת חכם, ועל פי השערת מומחים החכם יפסוק אם עליו לברך בשם ומלכות.

על איזה יישובים לברך ואימתי, המשך

בישובים חדשים שבאותם האזורים שעדיין לא מיושבים כראוי, שצריך עוד להתאמץ לקיים בהם את מצוות ישוב הארץ, כדי שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת ולא שממה, מן הסתם ההתרגשות גדולה יותר, וכל שעברו שלושים יום אפשר לברך. ובמיוחד כאשר בנו שם בינתיים בתים נוספים, הרואה אותם צריך לברך. וכן נראה שבעת שחונכים בית חדש בישובים החדשים, צריכים לברך 'מציב גבול אלמנה'.

נראה שבירושלים, עיר קדשנו ותפארתנו, שעל חורבנה אנו מתאבלים ולבניינה אנו מתפללים, אף שישובה ותיק, וכבר מאות אלפי יהודים גרים בה, נכון לברך על כל שכונה ושכונה שבונים בה. ואפילו על מספר בניינים חדשים אפשר לברך. שכן בניין ירושלים מבטא יותר מכל את הצבת גבול האלמנה. אמנם גם בירושלים, מי שאינו שם ליבו ואינו שמח בכך – לא יברך. וכן תושבי ירושלים וסביבתה שרגילים לראות בבניינה – לא יברכו.

המסתפק בדינים הללו, יאמר את הברכה בלשון של לימוד הגמרא: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל בישובן, אומר – ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה". ועל ידי כך לא יהיה בחשש ברכה לבטלה, שכן יש סוברים (יעב"ץ) שתוך כדי לימוד הגמרא מותר לומר ברכה שלימה, ומנגד יוצאים באמירה זו ידי חובת הברכה, שכן מזכירים שם ומלכות.

על איזה יישובים לברך 'מציב גבול אלמנה' ואימתי

יש לברך על כל ישוב יהודי בארץ ישראל שרואים בפעם הראשונה, ולאחר מכן, כל שלא ראהו שלושים יום, צריך לברך שוב (שו"ע רכד, י, ויג). ולכאורה לפי זה היה צריך לברך גם על תל אביב ונתניה וכל הישובים הסמוכים להם. אלא שלאחר שזכינו בחסדי ה' שישנם חבלי ארץ שבמשך דורות כבר מיושבים בערים וכפרים, נשכח מהם צער הגלות, והרואה את בתי ישראל שבהם אינו שם ליבו לישוב הארץ שנעשה על ידם, וכבר לא ניכר שהוצב שם גבול אלמנה. וכלל יסודי בברכות הראייה, שרק על דבר שיש חידוש בראייתו מברכים. לפיכך, בכל האזורים המיושבים כראוי בהמוני בית ישראל, אין מברכים 'מציב גבול אלמנה'.

אבל באזורים שעדיין לא מיושבים כראוי, שצריך עוד להתאמץ לקיים בהם את מצוות ישוב הארץ, כדי שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת ולא שממה, הרואה שם ישוב, ואפילו הוא ותיק – יברך. ובכלל האזורים הללו: יהודה ושומרון, הגולן, הנגב, וחלק מן הגליל ועמק יזרעאל. ונראה שגם מי שאינו מתרגש מראיית הישוב, בפעם הראשונה צריך לברך, שכל הרואה את הבתים שבמקומות הללו, רואה אותם בישובם, היינו בהיותם מיישבים את הארץ ומציבים את גבול האלמנה. ובפעם השנייה שיראה את אותו הישוב, אם יעברו שלושים יום ויתפעל מהיותם מיישבים את הארץ – יברך. ואם לא יתפעל – לא יברך, שכן למדנו שעל ראייה שגרתית לא תקנו חכמים את ברכות הראייה. ואם כשיבוא בשנית יראה שבנו בישוב עוד שכונה – יברך.

מציב גבול אלמנה

הרואה בתי ישראל שנחרבו בארץ ישראל, מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם דיין האמת" (ברכות נח, ב, שו"ע רכד, י). בדרך כלל בירכו 'דיין האמת' על בתים שגויים החריבו, אך לדאבון ליבנו בשנים האחרונות נאלצנו לברך 'דיין האמת' גם על בתים שיהודים החריבו, על ישובי חבל ימית, גוש קטיף וצפון השומרון. ונראה שכל עוד שרידי הבתים החרבים ניכרים – מברכים עליהם.

לעומת זאת, תקנו חכמים שהרואה בתי ישראל בישובן, יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה" (ברכות נח, ב, שו"ע רכד, י). עניינה של ברכה זו להודות לה' על חזרת ישראל לארצם. במשך שנות הגלות הקשה, כאשר הישוב היהודי בארץ היה מצוי בצרה, מצוקה והשפלה, לא נהגו לברך ברכה זו, מפני שקשה היה להגדיר את ישובם כיציב ולא היתה בו כל כך נחמה. וכשהתחילה ההתיישבות היהודית בארץ להתרחב, ביציאתם של בני הישוב הישן מחומות ירושלים ובעליית חובבי ציון, התחילו לברך ברכה זו על הישובים החדשים.

הרי"ף כתב שדווקא הרואה בתי כנסת של ישראל מברך ברכה זו. ולכתחילה יש לחוש לשיטתו, ולהמתין מלברך עד שיראה את בית הכנסת שבישוב. אבל מי שראה ישוב בלא שראה את בית הכנסת שבו, רשאי לסמוך על דעת רוב הפוסקים ולברך (ר"ח, רש"י, רמב"ם ושו"ע רכד, י).