כללי

הרואה בעלי חיים נאים או מוצלחים במיוחד, וכן הרואה אילנות נאים או טובים במיוחד, וכן הרואה אדם נאה במיוחד, יהודי או גוי, יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שככה לו בעולמו" (ברכות נח, ב).

שני סוגים של בריות נאות ישנם: הסוג הרווח הוא בריות שנחשבות יפות או מוצלחות במיוחד לעומת בני מינם. כמו למשל סוס שהוא נאה וחזק במיוחד, הרבה יותר משאר בני מינו, ומי שמבחין בזה – יברך.

הסוג השני הוא מינים שנחשבים יפים במיוחד לעומת שאר המינים, עד שאנשים הולכים לראותם. כגון דגים יפים שבמפרץ אילת, שנחשבים יפים במיוחד לעומת הדגים המוכרים. וכל הרואה אחד מן המינים הללו צריך לברך.

כשם שמברכים על בעלי חיים כך מברכים על ראיית אדם נאה או גדול או חזק במיוחד. ונראה שאם היופי המיוחד נוצר על ידי ניתוחים פלסטיים או הכוח המיוחד על ידי שימוש בסטרואידים, כיוון שאינו טבעי, אין לברך עליו. ומפני הצניעות, אין לגבר לברך על אשה (עי' ירושלמי ברכות פ"א סוף ה"א, ובהרחבות לפנה"ל ברכות טו, יב).

הרואה כוכב שביט ובירך על ראייתו, ובלילה שאחריו שוב ראה אותו, לא יברך עליו, הואיל ולא עברו שלושים יום מראייתו. ואם יראה בלילה שלאחריו כוכב שביט אחר – יברך עליו. ואם בלילה אחד יראה שני כוכבי שביט, או כוכב שביט וכוכב שנופל, לא יברך על השני ברכה נוספת, מפני שיש מי שסובר שברכה אחת עולה על כל הכוכבים שאדם רואה בלילה אחד (מ"ב רכז, א-ב).

רוחות סערה, על רוחות חזקות וזועפות במיוחד, כטורנדו והוריקן, שבכוחן לעקור עצים ולהחריב בתים רעועים, יברך 'שכוחו וגבורתו', ואם בירך 'מעשה בראשית' – יצא. ועל רוח פחות זועפת, אבל עדיין חזקה דיה להעיף דברים כבדים ממקומם, יברך אך ורק 'מעשה בראשית' (מ"א רכז, א, עפ"י ירושלמי ותוס'). וכל זמן שמדובר באותה סופה לא יברך עליה פעמיים. אבל אם הסופה הסתיימה ואחר זמן התחילה סופה אחרת, יברך שוב.

יש אומרים שעל כל תופעת טבע מיוחדת, כדוגמת הר געש בהתפרצותו, גייזר, מפלי מים מרשימים וליקוי חמה או לבנה, צריכים לברך, ומה שחכמים מנו אינו אלא דוגמא. ויש שמסתפקים בזה. למעשה, ראוי למתפעל מהם לברך.

במלחמת ששת הימים זכה עם ישראל בעזרת ה' לניצחון כביר על אויביו. המלחמה התנהלה בשלוש חזיתות, ובמשך ששת ימי המלחמה, נשבר מטה עוזם של אויבינו לרסיסים ונחלו תבוסה מוחלטת. באותם ימים שוחררו כל המקומות הקדושים ביהודה ושומרון ובראשם ירושלים ומקום המקדש, ועימם חצי האי סיני והגולן. כל מי שהביט נכוחה, אם רק היה ניצוץ של אמונה בליבו, ראה עין בעין את דברי תורתנו הקדושה (דברים כג, טו): "כִּי ה' אֱלֹוהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ". הניצחון הגדול הזה היה ממש נס גלוי.

כדי להודות לה' ולפרסם את הנס, קבעה הרבנות הראשית, בראשות הרב איסר יהודה אונטרמן והרב יצחק ניסים, את יום כ"ח באייר שבו שוחררה ירושלים העתיקה ומקום המקדש, כיום הודאה ושמחה לכל ישראל. ותקנו לומר בו אחר תפילת שחרית הלל בברכה. השתתפו בהחלטה ותמכו בה גם הרב זווין והרב ישראלי (כשכ"ח באייר חל ביום שישי, החליטה הרבנות הראשית שלא לשנות את זמן ההלל).

חמש תופעות מופלאות ומרעישות הזכירו חכמים: א) החש ברעידת אדמה. ב) הרואה כוכב שביט שטס בשמיים, וכן הרואה כוכב נופל, שהוא מטאור שנפגש באטמוספירה ונשרף עד שאורו מבהיק. ג) על רוחות סערה זועפות. ד) הרואה ברקים. ה) השומע רעמים (שו"ע רכז, א).

ומה יברך? אחת משתי ברכות: או "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שכוחו וגבורתו מלא עולם", או "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית". לכתחילה עדיף לברך על האירועים המפחידים, כדוגמת סערה נוראה, רעידת אדמה חזקה ורעמים, 'שכוחו וגבורתו'; ועל הפחות מפחידים, כדוגמת כוכבים וברקים – 'מעשה בראשית' (עי' מ"ב רכז, ד-ה).

החש ברעידת אדמה, אפילו קלה – מברך. ואם בסמוך לזה חש ברעידה נוספת, פטר בברכה שבירך תחילה גם את הרעידה שהיתה לאחר מכן. אבל אם כבר הסיח דעתו והרגיש שוב ברעידת אדמה, יברך בשנית (ברכ"י רכז, ג). ואף שלמדנו שברכות הראייה מברכים רק אם לא ראה את אותו ההר שלושים יום, כאן מדובר ברעידת אדמה אחרת, והרי היא כהר אחר, ולכן יברך עליה שוב.

המתגורר סמוך לים או רגיל לנסוע בקרבתו, כיוון שאין לו בראייתו חידוש – אינו מברך, אבל על ראיית ים אחר – יברך. לפיכך, כל המתגורר קרוב לחוף הים התיכון, או רגיל לנסוע בכביש החוף, אינו מברך על ראיית הים התיכון, ואפילו אם יראה אותו מחוף אחר. ואף אם במקרה יעברו עליו שלושים יום שלא הביט בו – לא יברך, שהואיל ובקלות יכל להתבונן בו, אין לו בראייתו חידוש. אבל אם יעזוב את מקומו לשלושים יום, וכשיחזור ירצה להביט בים, יחשב כ'רואה' ויברך. וכן הדין לגבי המתגוררים סמוך להר גבוה או גבעה מיוחדת.

הנמצא רחוק מהנוף המיוחד או שעננים מטשטשים את מראהו, כיוון שראייה זו אינה מעוררת התפעלות, לא יברך עליה. ואם למחרת יתקרב אליו ויראה אותו היטב, תיחשב לו ראייתו כראייה חדשה ויתחייב לברך עליה.

ואי אפשר לקבוע בזה מרחקים, כי הכל תלוי בגודל הנוף ובזווית הראייה. והכלל שכאשר המראה מרשים – מברכים.

אין ראייה של הר גדול אחד פוגעת בראיית הר אחר, שאם יראה את החרמון ומיד אח"כ יטוס לאירופה ויראה את הרי האלפים, יברך שוב "עושה מעשה בראשית". ורק על ראייה של אותו ההר בתוך שלושים יום אין מברכים.

נמצא שיכול אדם להתחייב בברכת "עושה מעשה בראשית" מספר פעמים ביום אחד, שאם יראה ביום אחד את הים התיכון, ואח"כ את הר-חרמון, ואח"כ את אגם-כינרת, ואח"כ את ים המלח, ואח"כ את ים-סוף, יברך על כל אחד מהם בנפרד. וכן הטס מארץ ישראל לאמריקה, כשיראה את הים התיכון יברך "עושה מעשה בראשית", ואחר שיעבור את אירופה ויראה את האוקיינוס האטלנטי, יברך "שעשה את הים הגדול". ואם יראה מהמטוס הרים גדולים במיוחד – יברך גם עליהם "עושה מעשה בראשית".

הרואה יחד כמה נופים שצריך לברך עליהם, יברך על כולם ברכה אחת. למשל, הנמצא במקום שממנו הוא רואה את ים-כינרת ואת הר-ארבל, יברך על שניהם ברכה אחת.

ומי שהולך לטייל באזור שיש בו כמה גבעות מיוחדות שצורתן דומה, כיוון שכולן שייכות לאותו אזור ויש דמיון בצורתן, גם אם יראה אותן בזו אחר זו, בברכה אחת יוציא את כולן. וכן לגבי הרים גדולים, כל שהם באזור אחד, על כולם יברך ברכה אחת.

לגבי נהרות נאמרו שני תנאים: א) שהם זורמים כטבעם בלא שבני אדם שינו את אפיק זרימתם. ב) שיהיו גדולים לפחות כמו הפרת שנקרא 'גדול' בתורה. וקל וחומר שמברכים על נהרות גדולים יותר כדוגמת הנילוס, הוולגה, הריין, האמזונס והמיסיסיפי. אבל על נהרות רגילים כדוגמת הירקון, הירדן ודומיהם, אין מברכים, כי אינם מרשימים כל כך (מ"ב רכח, ב).

הרים וגבעות: לגבי הרים התנאי שיהיו גבוהים במיוחד ביחס לסביבתם, ולגבי גבעות התנאי שצורתן תהיה מרשימה במיוחד, כגון שיש להן צוקים תלולים ומחודדים, כדוגמת הצוקים המרשימים שבמדבר יהודה. אבל על ההרים הרגילים שבהרי יהודה, שומרון והגליל – אין לברך. ועל ראיית גמלא, ארבל, מצדה וסרטבה, מברכים, מפני שמראם מיוחד. וכן מברכים על התבור, שגובהו מרשים, ויש לו מראה מיוחד.

מדבר הוא מקום צחיח ושומם, שיורדים בו מעט גשמים. גם על מדבר יהודה מברכים, ובתנאי שהמראה מעורר רושם, כגון שהולכים לטייל בתוכו, וכל השטחים שמסביב שוממים, או שהולכים לנקודת תצפית כדי להביט במרחביו הצחיחים. אבל הרואה את המדבר תוך נסיעה שגרתית בכביש – אינו מברך.

מתוך ראיית נופים מרשימים, ניתן להתבונן בגדולתו של הבורא ולומר לפניו ברכה של שבח. לפיכך תקנו חכמים שהרואה ימים, נהרות, הרים, גבעות ומדבריות, יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית" (ברכות נד, א). וגם מי שאינו מתרגש בראייתם, כל זמן שראייתם נחשבת מרגשת בעיני רוב הבריות ועברו עליו שלושים יום שלא ראם – חייב לברך.

ים תמיד מרשים, ולכן על כל ים ואגם מברכים, ובלבד שיהיו בו מים רבים בכל ימות השנה, ואינו מעשה אדם. לפיכך מברכים על ראיית ים התיכון וים סוף, וכן מברכים על ים הכינרת וים המלח, שיש בהם מים כל השנה. אבל אם האגם נוצר על ידי סכר שעשו אנשים, גם אם יהיה גדול מאוד, אין מברכים עליו, הואיל והברכה נתקנה כשבח למעשה הבורא ולא למעשי בני אדם.

ועל הים הגדול, הוא האוקיינוס שמקיף את היבשות, מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה את הים הגדול". ואמנם יש סוברים שהים הגדול הוא הים התיכון, שנקרא גדול מפני מעלתו שהוא סמוך לארץ ישראל, או מפני שאף ימים בגודל שלו נחשבים גדולים (תר"י, שו"ע או"ח רכח, א). אולם לדעת הרבה פוסקים, רק על האוקיינוס מברכים "שעשה את הים הגדול", ואילו על הים התיכון מברכים "עושה מעשה בראשית". וכך נוהגים (רא"ש, רע"ב, מ"א, מ"ב רכח, ב, עי' באו"ה שם).

כדי לברך את ברכות הראייה, צריכים להתקיים שני תנאים: הראשון, שהמראה יהיה מיוחד ומעורר התפעלות אצל רוב האנשים. השני, שלא ראה אותו במשך שלושים יום, שאז יש בראייתו חידוש (שו"ע ריח, ג; רכד, יג).

את הברכה יש לברך בתוך משך זמן הראייה או לכל המאוחר תוך כדי דיבור מסיום הראייה (עי' שו"ע רכז, ג, באו"ה ריח, א, 'במקום').

כאשר כמה אנשים נמצאים יחד ומתחייבים באותה ברכה, נכון שכל אחד יברך לעצמו. ורק כאשר ישנם כאלה שאינם יודעים לברך, מוטב שאחד יברך עבורם (פנה"ל ברכות יב, ז).

הרואה את המראות הללו על ידי משקפיים, ראייתו נחשבת כראייה רגילה. אבל הרואה את המראות הללו בתמונה או סרט או בעזרת טלסקופ, אינו מברך, שאין ראייה זו מעוררת התפעלות כמו ראייה מוחשית. עובדה היא שאנשים אינם מסתפקים בראיית תמונות וסרטים, אלא יוצאים לטייל כדי לראות את הדברים בעיניהם.

ומאיזה מרחק אפשר לברך? ממרחק שאפשר להתפעל מהמראה המיוחד. על הר וים אפשר לברך ממרחק רב. וכדי לברך על גבעה צריכים להתקרב יותר, על מנת להבחין בצורתה היחודית. וכדי לברך על חכם ומלך, צריכים להתקרב יותר, על מנת להבחין בדמותו. וכדי לברך על בריה נאה, צריכים להתקרב יותר, על מנת להבחין ביופייה.

נכנס למקום שיש בו כמה מיני בשמים והוא נהנה מכולם יחד, יברך 'מיני בשמים'. ואם ירצה להריח מכל מין בנפרד, יכוון שלא ליהנות מכולם יחד, ויגש אל מיני הריחות השונים, ויברך על כל אחד מהם את ברכתו.

אם הפסיק בדיבור בין הברכה להרחה, הפסיד את הברכה, ועליו לברך שוב לפני שיהנה מן הריח.

הנהנה מריח דלק או דבק – אינו מברך, שאין מברכים אלא על דבר שנחשב בעיני רוב בני אדם כריח טוב. וכמו כן אדם שאינו נהנה מריח שנחשב טוב בעיני רוב בני אדם – אינו מברך, הואיל ולא נהנה. וכן אין מברכים על ריח היוצא ממקטרת, שהואיל ואסור לעשן משום שהעישון מזיק לבריאות, אין לברך על הנאת העישון.

אסור להריח בסוכות מההדסים שבארבעת המינים, שהואיל והוקצו למצווה, אסורים בהנאה (סוכה לז, ב). וגם את האתרוג ראוי שלא ליטול כדי להריח, הואיל ויש ספק אם יברך עליו.

כאשר נוטלים את האתרוג כדי לקיים בו את המצווה, מותר כדרך אגב גם להריח אותו, אלא שאין מברכים עליו, כדין המריח פרי תוך אכילתו.