תתהלל

בני זוג שקנו בית, אם הם שותפים בו, שניהם צריכים לברך 'הטוב והמטיב'. ואם הבית שייך לאחד מהם ורשום על שמו, רק הוא יברך עליו, אבל הואיל ויהנו ממנו יחד, יברך 'הטוב והמטיב'.

יחיד שקנה לעצמו בית, יברך 'שהחיינו'. אבל שוכר בית או מי שקיבל רשות לגור בבית מספר שנים, כיוון שהבית אינו שלו, אינו מברך עליו (שו"ע רכג, ג; באו"ה 'בנה'; חת"ס או"ח נג).

יש לומר את הברכה בעת שנכנסים לגור בבית. ואם צריך לקבוע בו מזוזה, טוב לומר את הברכה בעת קביעתה, שאז הבית נעשה מוכן למגורים (עי' רע"א רכג, ג). ומי ששכח לברך אז, יברך כל עוד הוא שמח בו.

גם מי שלקח משכנתא והלוואות שונות כדי לקנות את ביתו, אם הוא שמח יודה לה' ויברך על ביתו. (ציץ אליעזר יב, יט, עפ"י ברכות נד, א, ושו"ע רכב, ד. ויש שנהגו ליקח פרי חדש או בגד חדש כדי לברך עליו – בא"ח ראה ו).

לגבי קניית ארון, אם בעת הקנייה הוא לא ראוי לשימוש, יש לדחות את הברכה לעת שיתחילו להשתמש בו. ואם היה ראוי לשימוש בעת הקנייה, אפשר לברך עליו בעת הקנייה.

וכן הקונה כלי אוכל שצריכים טבילה, אינו יכול לברך עליהם בעת הקנייה, הואיל ועדיין אינם ראויים לשימוש. אלא יברך עליהם בעת שיתחיל להשתמש בהם (עי' רע"א רכג, ג, ומ"ב כב, א).

השוכח לברך על רהיטים בעת שהתחיל להשתמש בהם, כל עוד הוא שמח בחידושם, רשאי לברך. השוכח לברך 'שהחיינו' על בגד בעת לבישתו הראשונה, הפסיד את הברכה. ואם גם בפעמים הבאות הוא עוד ממש שמח בבגד, כגון שהוא בגד חשוב במיוחד, רשאי לברך.

עוד חשוב לציין, שמפני נחיצותו הרבה של הלבוש, תקנו חכמים שהלובש בגד חדש יודה לה' ויברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם מלביש ערומים". ואח"כ יברך 'שהחיינו'. ואם הוא לובש את הבגד החדש בבוקר, ברכת 'מלביש ערומים' שבברכות השחר עולה גם על הבגד החדש, וטוב לכוון על כך במפורש (שו"ע רכג, ד; מ"ב יח. ויש שאינם נוהגים לברך 'מלביש ערומים' על בגד חדש, וכ"כ בכה"ח רכג, לב).

מועד ברכת 'שהחיינו' הוא בעת שהשמחה מתחדשת. אם נודע לו שהרוויח סכום גדול במיוחד, יברך בעת ששמע על כך. ואם אינו בטוח באמינותה של השמועה, יברך בעת שהכסף יעבור לרשותו (וע"ע פנה"ל ברכות יז, ח).

וכן לגבי ירושה, זמן הברכה הוא בשעה שהכסף יכנס לחשבונו או הדירה תירשם על שמו. ואמנם בעבר, היו מברכים סמוך לפטירת המוריש שתי ברכות – 'דיין האמת' על פטירתו, ו'שהחיינו' על הירושה (ברכות נט, ב). ואף שהיורש היה מעדיף שאביו ישאר בחיים, מכל מקום אי אפשר להתעלם מהתועלת והשמחה שמגיעה אליו מהירושה, ועליו להודות לה' על כך. אולם כיום, הכספים מופקדים בבנק והבתים רשומים בערכאות, ולוקח זמן עד שהירושה עוברת לרשות היורש, וכך ניתן להפריד את זמן ברכת השמחה מימי האבל.

על בגד חדש אפשר לברך מיד בעת קנייתו, ואפשר לדחות את הברכה למועד לבישתו הראשונה. ואם בעת הקנייה הבגד אינו ראוי לשימוש, מפני שצריך לתקנו או להוסיף בו דבר, יש לדחות את הברכה למועד לבישתו הראשונה, שאז שמחים בו. ובפועל, גם כשהבגד מוכן ללבישה, נוהגים לברך עליו בעת הלבישה הראשונה (שו"ע רכג, ד; מ"ב יז; כה"ח ל).

המקבל מתנה כספית, או זכה בהגרלה, או קיבל ירושה כספית – מברך 'שהחיינו', ואם הם שותפים – יברכו 'הטוב והמטיב' (ברכות נט, ב; שו"ע רכג, ב). אלא שצריך שסכום הכסף יהיה בעל חשיבות, שכן יש הבדל בין זכייה בכסף לקניית בגד או קבלתו. בבגד יש לאדם שמחה מיידית, ולכן גם אם שוויו נמוך יחסית, הואיל ובפועל הוא שמח בו, עליו לברך. אבל זכייה כספית רק מאפשרת לו לקנות דברים, וכדי שהשמחה בכסף תהיה ממשית, צריך שסכום הזכייה יהיה גבוה בהרבה ממחיר בגד רגיל.

ונראה שלאנשים פשוטים, כמו צעירים שעדיין לא התחילו לעבוד, או מבוגרים שמצבם דחוק, חמש מאות שקלים (בשנת תשס"ח) יכולים להיחשב כסכום גדול, שאם ישמחו בו – יברכו. אבל אנשים שיש להם יותר כסף, יהיו שמחים שמחה ממשית רק אם זכייתם תהיה גדולה יותר, והכל לפי אופיים ועושרם. אמנם אין צורך שהזכייה הכספית תהיה גבוהה כמו המשכורת החודשית, אלא אפילו מי שמרוויח חמשת אלפים שקלים בחודש, אם זכייה של אלפיים שקלים משמחת אותו – יברך.

על הטבות ומענקים שמקובל להעניק לעובדים במסגרת עבודתם – אין מברכים, כי אין בהם חידוש. וכן אין לברך על רווחים שוטפים שאדם רגיל להרוויח בעסקיו. אבל אם הרוויח פתאום רווח גדול, מעל ומעבר למקובל, אף שהוא במסגרת עסקיו – יברך (הלק"ט א, ר; סדבה"נ יב, י).

על חיי השגרה תקנו חכמים את הברכות הקבועות שאנו מברכים בתפילה ובברכות הנהנין, ואילו ברכת 'שהחיינו' נתקנה לדבר שיש בו חידוש ושמחה.

ואף על בגד רגיל, כדוגמת חולצה נאה, כל ששמח בה מברך. ואפילו מי שכבר יש לו חולצות רבות, אם קנה חדשה או קיבלה במתנה, והוא שמח בה, יברך 'שהחיינו'. ואפילו אם קנה או קיבל במתנה בגד משומש, אם הוא בגד שאנשים מתכבדים בו, והוא שמח בו, יברך 'שהחיינו'. וכן הדין לגבי כלי אוכל, תכשיטים וכיוצא בהם (שו"ע רכג, ג).

אמנם אנשים עשירים או אדישים, שקניית בגד רגיל אינה משמחת אותם, אינם יכולים לברך עליו, שהיאך יברכו "שהחיינו וקיימנו והגיענו" והם אינם שמחים, אבל על בגד חשוב, כחליפה או שמלה יוקרתית שמשמחים אותם, ואפילו מעט – יברכו. ומי שאפילו בגדים חשובים אינם משמחים אותו כלל – הפסיד את הברכה (רדב"ז, מ"ב רכג, יג)

אבל רוב האנשים שמחים בקניית בגדים רגילים, כדוגמת חולצה, מכנסיים, עניבה נאה, חצאית, טלית קטן מצמר, כובע נאה ופיג'מה, ועל כל קנייה של בגד כזה, יודו לה' בברכת 'שהחיינו'. ורק על קניית בגדים פשוטים שאין רגילים לשמוח בהם, כגרביים, לבנים, מטפחת ראש פשוטה, חולצת טריקו פשוטה, אין לברך 'שהחיינו'.

ואפילו אדם עני, ששמח מאוד בקנייתם, לדעת רוב הפוסקים, לא יברך, שאין ראוי לומר ברכה על דבר פעוט שאינו נחשב כמשמח בעיני הבריות.

ימי החנוכה הם ימי שמחה, הלל והודאה, לפיכך אסור להתענות ולהספיד בהם. ואפילו ביום היורצייט על אב או אם, שרבים נוהגים להתענות בו, אם הוא חל בחנוכה אין מתענים. וכן חתן וכלה, שלפי מנהג אשכנזים וחלק מהספרדים מתענים ביום החתונה, בחנוכה אין מתענים.

וכן אסור להספיד בהם, בין הספד שבשעת הלוויה ובין הספד שאומרים באזכרה במלאות שבעה או שלושים. ורק אם המת תלמיד חכם, מותר להספידו בפניו בעת ההלוויה (שבת כא, ב, שו"ע ורמ"א תרע, א). דיני אבלות נוהגים בחנוכה כבכל יום (שו"ע תרצו, ד).

רבים נוהגים שלא ללכת לבית הקברות בימי החנוכה, הן ביום היורצייט והן בסיום השבעה והשלושים, מפני שהביקור בבית הקברות עלול להביא לבכי ומספד האסורים בחנוכה. אלא מקדימים ללכת לשם לפני החנוכה או דוחים את ההליכה לשם לאחר החנוכה. ויש שנוהגים ללכת לבית הקברות בימים הללו גם כשהם חלים בחנוכה, ומכל העדות יש שנוהגים כך, וכן נוהגים עולי מרוקו. ולכל המנהגים מותר לפקוד קברי צדיקים בחנוכה (בא"ח וישב כב, ועי' גשר החיים כט, ו).

מנהג ספרדים לומר צידוק הדין בחנוכה (שו"ע תכ, ב), ומנהג אשכנזים שלא לומר (רמ"א שם ובסי' תרפג, א). ולכל המנהגים אין אומרים בחנוכה תחנון ו'למנצח'. ונוהגים שהאבלים אינם יורדים לפני התיבה בחנוכה.

נהגו הנשים מנהג מיוחד, להימנע מעשיית מלאכה בשעה שנרות החנוכה דולקים. ויש נשים שנהגו להימנע מעשיית מלאכה במשך כל ימי החנוכה, ובמיוחד ביום הראשון והשמיני. אולם למעשה המנהג להימנע ממלאכה בשעה שהנרות דולקים, ואף זאת רק בחצי השעה הראשונה שבה יוצאים ידי חובת המצווה.

שני טעמים נאמרו למנהג. הראשון, כדי שלא יבואו בטעות להשתמש באור נרות חנוכה. וכיוון שהנשים עלולות לטעות בזה יותר, רק הן נמנעות ממלאכה בשעה שהנרות דולקים. והשני, מפני קדושת ימי החנוכה, שאומרים בהם הלל והם דומים לחול המועד וראש חודש. ובשעה שהנרות דולקים, מתגלה קדושת היום. ונהגו בזה רק הנשים, מפני שיש להן זכות מיוחדת בחנוכה, שמתוך גבורתה של יהודית ונשים אחרות התחיל הנס.

ונהגו הנשים להימנע ממלאכות שאסורות בחול המועד, ככיבוס, תפירה וכיוצא בזה, אבל לבשל ולטגן מותר.

כשנתבונן, נמצא כי פעמים רבות יש שני טעמים למנהגי הנשים. הראשון, מפני שדעתן קלה והן עלולות לטעות להשתמש לאור הנר, והשני, מפני שיש להן מעלה מיוחדת, ועל כן קדושת היום מתגלה אצלן יותר.

בחורים או בחורות, שיש להם בית משלהם, קנוי או שכור, צריכים להדליק נרות בדירתם. וגם אם יתארחו אצל חברים בשעת הדלקת הנרות, כיוון שהם ישנים בביתם, אינם יכולים לצאת בהדלקת נרות בבית המארחים, אלא עליהם לחזור לביתם להדליק נרות (ועי' פנה"ל זמנים ו-ח מתי הוא זמן הדלקת נרות לכתחילה ובדיעבד).

ואם הם מתארחים גם ללילה, אם הם ישנים בדירת המארחים, ישלמו פרוטה לבעל הבית או שבעל הבית יקנה להם חלק מהנר, ויצאו ידי חובתם בהדלקתו. ולפי מנהג אשכנז, טוב שידליקו נרות לעצמם בברכה להיות 'מהדרין מן המהדרין'. ואם נתנו להם דירה נפרדת, לכל המנהגים ידליקו שם נרות בברכה.

המתארחים בבית מלון צריכים להדליק נרות: אם הם משפחה או רווק עצמאי, ידליקו בברכה. ואם יש להם בן זוג שמדליק בביתם, או שהם סמוכים על שולחן הוריהם שמדליקים בביתם, למנהג ספרד ידליקו בלא ברכה, ולמנהג אשכנז ידליקו בברכה.

והנכון שידליקו את הנרות בחדרם, מפני שהוא מיוחד להם לעומת חדר האוכל שהוא מקום ציבורי. אם יש בחדר חלון הפונה לרשות הרבים, ידליקו ליד החלון. ויישארו בחדר לכל הפחות חצי שעה, וכשיצאו יכבו את הנרות, כדי שלא תפרוץ שם שריפה. ואם בעלי המלון אינם מסכימים שידליקו נרות בחדרים, בלית ברירה ידליקו בחדר האוכל.

בני משפחה שהלכו לבקר ידידים או קרובים, ובשעת הדלקת הנרות הם עדיין בבית מארחיהם. למרות שהם אוכלים שם ארוחת ערב, אין בית מארחיהם נחשב כביתם, ולכן הם אינם יכולים לקיים שם את מצוות הדלקת נרות. לפיכך, אם אפשר, טוב שאחד מבני המשפחה ילך לביתם להדליק נרות בשעת צאת הכוכבים, ובזה יצאו כולם ידי חובת הדלקה. בנוסף לכך, בני המשפחה האחרים יקפידו לשמוע את הברכות ולראות את הנרות בבית המארחים, כדי להשתתף בהודאה על הנס. ואם הם במקום רחוק ואין מי שיכול ללכת לביתם להדליק נרות, אזי כשיחזרו לביתם ידליקו נרות בברכה, ואם ירצו לאכול לפני כן, יסכמו ביניהם שכאשר יחזרו לביתם יזכירו זה לזה להדליק נרות.

אבל אם הם מתכוונים לאכול ארוחת ערב ולישון בבית מארחיהם, אזי בית המארח נחשב ביתם באותו יום, ובהדלקת המארח הם יכולים לצאת ידי חובה. ויקפידו לקנות שותפות בנר בשווה פרוטה, או שבעל הבית יקנה להם במתנה חלק מהנר, ויקנו את חלקם על ידי הגבהת הנר.

ולמנהג אשכנז, המהדרין מן המהדרין נוהגים שכל אחד מבני הבית מדליק נרות בברכה, ולכן גם האורחים ידליקו שם נרות בברכה.

ואם נתנו להם דירה נפרדת, לכל המנהגים נכון שידליקו נרות חנוכה בברכה בדירת האירוח, וישתדלו להדליק במקום שהעוברים ברחוב יוכלו לראות את הנרות ויתפרסם הנס יותר.

נשוי שנסע בחנוכה לבדו מביתו, והוא מתארח לשינה אצל ידידים או בני משפחה, אשתו שנשארה בביתם צריכה להדליק נרות, ובהדלקתה היא פוטרת אותו. ואע"פ שידי חובת מצוות הדלקת נרות הוא יוצא בהדלקת אשתו, יש אומרים שידי מצוות פרסום הנס וראיית הנרות אינו יוצא, לפיכך עליו לשמוע את הברכות ולראות את הנרות בבית מארחיו או בבית הכנסת, כדי להשתתף בהודאה על הנס (עי' פנה"ל זמנים יב, ו, 5).

ואם זה שנסע ירצה להדליק נרות – לפי מנהג אשכנז הוא רשאי להדליק בברכה, וישתדל להקדים להדליק לפני הזמן שאשתו תדליק בביתם. ולמנהג ספרד לא ידליק.

ואם הוא מתארח בדירה ריקה או בבית מלון, למרות שאשתו מדליקה בביתו, ידליק שם נרות. למנהג אשכנז ידליק בברכה, ולמנהג ספרד אם הוא בארץ ידליק בלא ברכה, ואם הוא בחוץ לארץ ידליק בברכה.

ומה שלמדנו שהנשוי יוצא בהדלקת אשתו, זה בתנאי שהיא נשארה בביתם, אבל אם נסעה להתארח במקום אחר, כגון בבית הוריה, חזר החיוב לבעלה, ולכל המנהגים חובה עליו להדליק נרות במקום שהוא נמצא, וידליק בברכה.

וכן דין אשה שנסעה מביתה, שאם בעלה מדליק נרות בביתם, היא יוצאת ידי חובתה בהדלקתו. ותשתדל להיות נוכחת בעת הדלקת נרות בבית מארחיה. ואם היא לבדה במלון, תדליק נרות בעצמה – למנהג אשכנז תברך, ולמנהג ספרד לא תברך.