תתהלל

מי שלא הספיק להדליק נרות חנוכה עד סביבות השעה תשע, ידליק כל הלילה עד עמוד השחר, ויברך על ההדלקה רק אם יש סבירות גבוהה שיעבור אדם ברחוב ויראה את נרותיו, או שיש בביתו אדם נוסף, כגון אשתו או אחד מבני ביתו, שיראה את נרותיו. אבל אם כל בני ביתו הלכו לישון, ויצטערו אם יעירם, וגם ברחוב סביר שלא יהיה אדם שיראה את נרותיו, ידליק בלא ברכה.

מי שלא הספיק להדליק נרות חנוכה עד סביבות השעה תשע, ידליק כל הלילה עד עמוד השחר, ויברך על ההדלקה רק אם יש סבירות גבוהה שיעבור אדם ברחוב ויראה את נרותיו, או שיש בביתו אדם נוסף, כגון אשתו או אחד מבני ביתו, שיראה את נרותיו. אבל אם כל בני ביתו הלכו לישון, ויצטערו אם יעירם, וגם ברחוב סביר שלא יהיה אדם שיראה את נרותיו, ידליק בלא ברכה.

אף שבערב שבת מדליקים נרות חנוכה לפני השקיעה, ביום רגיל אין להדליק את הנרות לפני השקיעה. ורק בלית ברירה אפשר להדליק נרות אחר פלג המנחה. כגון מי שמוכרח לצאת מביתו לפני השקיעה, ויחזור לביתו מאוחר מאוד בלילה, בזמן שכבר לא יהיה אדם שיראה את נרותיו. וגם אין מי שיכול להדליק נרות בביתו בשליחותו. כיוון שאין לו ברירה אחרת, ידליק את הנרות מפלג המנחה, היינו ארבעים דקות לפני שקיעת החמה.

הבא לסדר את החנוכיה עומד בפני התלבטות: היכן עדיף שיקבע את הנר ביום הראשון, והיכן יקבע את הנר השני ביום השני, ומאיזה נר עדיף להתחיל להדליק. ואף שבכל דרך שינהג יקיים את המצווה כ'מהדרין מן המהדרין', המנהג המובחר ביותר הוא לקבוע את הנר ביום הראשון בצד ימין של החנוכיה (ימינו של המדליק שעומד מול החנוכיה), מפני שיש להעדיף תמיד את צד ימין על שמאל. וביום השני יוסיף עוד נר לשמאלו, ואחר שיברך ידליק תחילה את הנר הנוסף ואחריו את הנר שלימינו. ושני טעמים לכך: א) מפני שעדיף להתחיל בנר הנוסף שמבטא את התגדלות הנס. ב) אחר שידליק את הנר השמאלי יצא שיפנה לצד ימין כדי להדליק את הנר שלימינו, וכפי שאמרו חכמים (יומא טו, ב) שבכל פניות שאדם פונה, עדיף לפנות דרך צד ימין. וכך בכל יום יוסיף עוד נר בצד שמאל, וידליק אותו ראשון, ואח"כ יפנה לצד ימינו וידליק את שאר הנרות. וראוי לעמוד בעת הברכות לצד שמאל החנוכיה, כדי שהנר הקרוב אליו יהיה הנר שהוא עומד להדליק ראשון, וכך לא יחשב כמי שמדלג על שאר הנרות כדי להדליקו (שו"ע תרעו, ה, מ"ב יא)

אמרו חכמים: "נר חנוכה מצווה להניחו על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה (קומה שנייה) מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים. ובשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודיו" (שבת כא, ב).

לכתחילה מצווה להניח את החנוכיה בגובה שבין שלושה טפחים לעשרה (בין כ-23 ס"מ ל-76 ס"מ), שאז יהיה ברור לכל הרואים כי הודלקו לשם מצווה ויתפרסם הנס. ומכל מקום בדיעבד אם הדליק את הנר מתחת לגובה של שלושה טפחים או למעלה מגובה של עשרה טפחים – יצא. ואם הדליק את הנר בפתח ביתו בגובה עצום של עשרים אמה (כתשעה מטר) מעל קרקע ביתו – לא יצא, כי הדליק אותו למעלה מהגובה שבני אדם רגילים להסתכל בו (שבת כא, ב, שו"ע או"ח תרעא, ו).

גם כאשר הדירה בקומה גבוהה, ומקום החלון מעל גובה עשרים אמות מהרחוב (כתשעה מטר), אם העוברים ברחוב יכולים לראות את הנרות מבעד לחלון, נראה שעדיף שידליקו את הנרות על החלון, כדי לפרסם את הנס. ומכל מקום אם ירצה – ידליק בפתח ביתו הפתוח לחדר המדרגות, שגם שם יש קצת פרסום נס. וגם אם ידליק בתוך ביתו – יצא ידי חובה.

משפחה שמתארחת כל השבת, ביתם באותה שבת הוא בית המארח, ויתנו לו פרוטה בערב שבת כדי שיהיו שותפים בנרות חנוכה, ויצאו ידי חובתם בהדלקתו (ועי' פנה"ל שבת ד, ו, לדין הדלקת נרות שבת במשפחה המתארחת). ולמנהג אשכנז, עדיף שהאורחים ידליקו נרות בברכה. ואם נתנו להם דירה נפרדת, לכל המנהגים נכון שידליקו נרות בברכה בדירת האירוח.

במוצאי שבת, אם הם מתכוונים לחזור במהרה לביתם, מוטב שידליקו נרות בביתם. ואם הם מתכוונים לחזור מאוחר, בשעה שכבר לא ילכו אנשים ברחוב, עדיף שיצאו ידי חובת המצווה בבית מארחיהם, כפי שיצאו בערב שבת. ואם הם אינם חוזרים במהירות אבל גם לא מאוחר, הרי הם רשאים להחליט היכן להדליק את נרותיהם, כי מצד היום הקודם מקומם עדיין בבית מארחיהם, ומצד היום הבא מקומם בביתם, לפיכך מותר להם לבחור את מקום הדלקתם.

למנהג הספרדים, עיקר ההידור שידליקו נרות לפי מספר הימים. וגם כאשר בני הבית מרובים, רק אחד מבני הבית מדליק את נרות החנוכה לפי מספר הימים היוצאים, ביום הראשון מדליק נר אחד, ביום השני שניים, ובשמיני שמונה. מפני שהמטרה להראות את מספר הימים שהנס נמשך, שבזה מתפרסם הנס יותר. ואם היו מדליקים נרות כנגד כל אחד מבני הבית בטפח הסמוך לפתח, לא היה ניכר מספר הימים, כי הנרות של כל בני הבית היו מצטרפים ומבלבלים את החשבון. וכיוון שרק אחד מדליק, מן הראוי שגדול הבית ידליק עבור כולם.

למנהג אשכנז, כדי להיות 'מהדרין מן המהדרין' צריך שכל אחד מבני הבית ידליק בברכה חנוכיה משלו, ביום הראשון כל אחד מדליק נר אחד, ובשמיני כל אחד מדליק שמונה. ואין חוששים שלא ידעו את מספר הנרות של אותו יום, מפני שמקפידים להפריד את החנוכיות זו מזו.

וגם קטנים שהגיעו לחינוך מדליקים נרות בברכה, וגיל חינוך הוא בערך מגיל שש, שאז הם מבינים את סיפור הנס והמצווה.

ונשים נשואות נהגו שלא להדליק נרות, מפני שהדלקת בעליהן נחשבת כהדלקה שלהן, ש'אשתו כגופו'. ובהרבה בתים גם בנות שהגיעו לחינוך ונערות נהגו שלא להדליק נרות. ומכל מקום אם ירצו להדליק, רשאיות להדליק בברכה. ואפילו אשה שבעלה מדליק נרות, אם תרצה למרות המנהג להדליק בעצמה – רשאית להדליק בברכה.

אם ידליקו נרות מחוץ לפתח הבית, הרוח תכבה אותם. הדרך היחידה להגן על הנרות – להדליקם בתוך תא זכוכית.

אלא שלא מצינו שחכמים חייבו לקנות תא זכוכית כדי לקיים את מצוות נרות חנוכה, לפיכך מי שאינו רוצה לקנות תא זכוכית ידליק את נרותיו בתוך הבית. ואם ידליק את נרותיו בחלון הפונה לרשות הרבים, יהדר בפרסום הנס כמו המדליק בפתח הבית, אלא שלא יזכה בהידור נוסף שאמרו חכמים להדליק בצד שמאל של הפתח, כדי שיהיה הנכנס לבית מוקף במצוות, מזוזה בימין ונרות משמאל. והרוצים להדר בכל ההידורים, יקנו תא זכוכית וידליקו בעזרתו את נרותיהם מחוץ לפתח הבית בצד שמאל. כאשר כמה מבני המשפחה מדליקים כמנהג אשכנז (עי' פנה"ל זמנים יב, ג-ד), ישימו לב שכל חנוכיה תראה לעצמה, כדי שמספר הנרות של כל יום יהיה ניכר. וכן אפשר שבני הבית הנוספים ידליקו את נרותיהם בחלונות הבית.

כאשר פתח הבית נמצא במקום שאין רואים אותו כל כך מהרחוב, ולעומת זאת אם ידליקו את הנרות בחלון יראו אותם יותר מהרחוב. עדיף להדליק בחלון, מפני שעיקר התקנה כדי לפרסם את הנס, ומהחלון יותר אנשים יראו את הנרות. אולם גם למדליק בפתח יש מעלה.

ימי החנוכה נקבעו כימי הלל והודאה, אבל שלא כמו בפורים שמצוות היום לקבוע סעודה ומשתה, בחנוכה אין מצווה מחייבת לקבוע סעודה. והטעם לכך, מפני שבזמן הפורים נגזרה גזירת השמדה כנגד קיומו של הגוף, ועל כן המצווה לשמוח גם בגוף על ידי אכילה ושתייה. אך לעומת זאת בחנוכה הניצחון היה רוחני, שהרי גזירת היוונים היתה כנגד קיום התורה בלבד, ומי שהיה מקבל על עצמו לנהוג כיווני היה מציל את עצמו. לכן עיקר עניינם של ימי החנוכה הוא רוחני, להודות ולהלל לה' שעזר לנו לשמור את התורה ומצוותיה (לבוש).

ואף שאין חובה לקבוע סעודות בחנוכה, מכל מקום לדעת הרבה פוסקים יש מצווה לקיים בחנוכה סעודות, כדי לשמוח בישועה שעשה ה' לישראל בימים ההם בזמן הזה. ויש אומרים שעל נס ההצלה הרוחנית קבעו חכמים לומר הלל והודאה, ולזכר חנוכת בית המקדש ראוי לקיים סעודות.

למעשה, נוהגים להרבות בסעודות בחנוכה, ומרבים לומר בהם דברי תורה, שירות ותשבחות, ועל ידי כך לכל הדעות הסעודות הן סעודות מצווה. בנוסף לכך, על ידי דברי התורה יקבלו הסעודות את אופיו המיוחד של חנוכה, שעיקרו שמחה רוחנית ומתוך כך תימשך השמחה לסעודה.

בהדלקת נרות חנוכה יש שלוש מדרגות: חובת המצווה, למהדרין, ומהדרין מן המהדרין. ונהגו כל ישראל לקיים את מצוות נרות חנוכה כמנהג 'מהדרין מן המהדרין'.

החובה היא שבכל בית ידליקו בכל יום מימי החנוכה נר אחד עבור כל בני הבית, ובנר זה יזכרו ויפרסמו את נס החנוכה. והמהדרין מדליקים נר אחד לכל אחד מבני הבית הגדולים. לדוגמא, אם היו בני הבית ארבעה, מדליקים בכל הימים ארבעה נרות, ועל ידי כך מבטאים את ההשתתפות של כולם במצווה.

והמהדרין מן המהדרין מדליקים נרות לפי מספר הימים, ונחלקו בזה חכמים. בית שמאי אומרים: ביום הראשון מדליק שמונה נרות, מכאן ואילך פוחת והולך עד שביום האחרון מדליק נר אחד, כך שמספר הנרות כנגד הימים הנכנסים. ובית הלל אומרים: ביום הראשון מדליק נר אחד, ומוסיף בכל יום נר אחד, עד שביום האחרון מדליק שמונה נרות, כך שמספר הנרות כנגד ימים היוצאים.

בפועל יוצא שמדליקים במשך שמונת ימי החנוכה ל"ו נרות. ועוד נוהגים להדליק בכל יום נר נוסף לשמש, כדי שאם יצטרכו לאור ישתמשו לאור השמש, שנרות החנוכה אסורים בהנאה. אבל מפרידים את השמש משאר הנרות, מפני שעיקר המגמה במנהג 'מהדרין מן המהדרין' שמספר הנרות יהיה ניכר, שהוא מבטא את התגדלות הנס (וע"ע פנה"ל זמנים י-יא).

תקנו חכמים להדליק נרות בשמונת ימי החנוכה, שהם הימים שבהם חגגו ישראל והודו לה' שעזר להם לנצח את היוונים, לשחרר את ירושלים ולטהר את בית המקדש, ובימים אלו דלק השמן שבמנורת המקדש בדרך נס.

נשים חייבות במצווה כגברים. ואף שזו מצוות עשה שהזמן גרמה, ובדרך כלל נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, מכל מקום כיוון שגם הנשים היו שותפות בנס, אף הן חייבות במצווה (שבת כג, א).

כל דיני המקום והזמן שקבעו חכמים להדלקת נר חנוכה נועדו כדי לפרסם את הנס. לפיכך תקנו להדליק את הנרות ליד הפתח או החלון הפונה לרשות הרבים, כדי שהעוברים ברחוב יראו את הנרות (כמבואר בפנה"ל זמנים יג, א-ג). ותקנו להדליק את הנרות משתשקע החמה, שאז הוא הזמן שהנרות יֵראו למירב האנשים, כי מצד אחד כבר נעשה חשוך ואור הנר ניכר היטב, ומנגד הרחובות עדיין מלאים באנשים שחוזרים מעבודתם (עי' פנה"ל זמנים יג, ד). אולם אין הפרסום לרבים מעכב את המצווה, וגם יהודי שגר לבדו במקום שומם צריך להדליק נרות חנוכה, כדי לזכור בעצמו את הנס.

וגדולה מצווה זו מאוד, ואפילו עני שאין לו אפשרות לקנות נרות, צריך לחזר על הפתחים או למכור את כסותו כדי לקנות נרות חנוכה.

כיוון שגם על הברק וגם על הרעם צריך לברך, ועל שניהם אפשר לברך אחת משתי הברכות, נוהגים לברך תחילה על ראיית הברק "עושה מעשה בראשית", ואח"כ בעת שמיעת הרעם, שקולו מפחיד יותר, מברכים: "שכוחו וגבורתו מלא עולם". ואם הברק והרעם באו כאחד, יברך עליהם אחת משתי הברכות (מ"ב רכז, ה). אח"כ כאשר יראה ברק או ישמע רעם, יברך את הברכה השנייה.

מי שכבר בירך פעם אחת במשך היום על ראיית ברקים ושמיעת רעמים, לא יברך עליהם שוב באותו היום. ואף שכל ברק ורעם נוצר בפני עצמו, מכל מקום מאחר שהם נוצרו מתוך אותה מערכת עננים, ברכה אחת עולה לכל הברקים וברכה אחת לכל הרעמים. אבל למחרת, גם אם מדובר עדיין באותה סופה, יברך עליהם שוב. ואף באותו יום, אם נסתלקו העננים לגמרי, ושוב נתכסו השמיים בעננים והחלו ברקים ורעמים, מאחר שמדובר במערכת עננים אחרת, יברך עליהם מחדש (שו"ע רכז, ב, מ"ב ח).

את הברכות על ברקים ורעמים יש לברך סמוך לראייתם או שמיעתם. אבל אם עבר זמן – לא יוכל לברך. וזמן ההפסק הוא 'תוך כדי דיבור', כלומר תוך זמן שניתן לומר בו שלוש מילים. ואם שהה יותר, לא יתחיל את הברכה, אלא ימתין לראיית הברק הבא – ואז יזדרז לברך 'תוך כדי דיבור'. וכן לגבי שמיעת רעם (שו"ע או"ח רכז, ג, מ"ב יב).