הלכה יומית

עוד צריך להוסיף על מה שלמדנו אתמול, שגם חבר טוב נחשב לעיתים כקרוב שיש להקדימו. וכן קירבה רעיונית נחשבת קירבה, ולכן אדם הרוצה לתרום לישיבות, ראוי שיקדים ישיבות שקרובות להשקפת עולמו על פני ישיבות הרחוקות מהשקפת עולמו.

חשוב לציין שיש מצבים שבהם הדרכת ההלכה ברורה ונחרצת, ואזי אין לסור ממנה. למשל, כאשר גם האח וגם בן הדוד זקוקים לצדקה, ושניהם במצב כלכלי דומה, ברור שיש להקדים את האח. וכן כאשר האח זקוק קצת לעזרה, ואילו בן הדוד עומד לגווע ברעב, ברור שבן הדוד קודם. אבל כאשר בן הדוד זקוק לעזרה יותר מהאח, אבל ההבדל ביניהם אינו גדול, בזה הדרכת ההלכה אינה נחרצת, ובמקרה כזה צריך כל אדם להחליט בעצמו את מי להעדיף. וככלל צריך לדעת שפעמים רבות קשה לקבוע מי יותר נצרך, מפני שהאנשים וצורכיהם שונים מאוד זה מזה. ובכל המקרים הללו צריך האדם להחליט על פי שיקול דעתו ונטיית ליבו, ופעמים שכדי להחליט נכון, צריך להתייעץ עם אדם חכם.

שלושה עקרונות ישנם בסדר הקדימה בנתינת הצדקה.

שלושת העקרונות רמוזים בפסוק (דברים טו, ז): "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן". העיקרון הראשון הוא 'אֶבְיוֹן', את היותר אביון, היינו יותר נצרך לעזרה – יש להקדים, לכן יש להקדים הנצרך למזון על פני הנצרך ללבוש, ואת הנצרך ללבוש על פני הנצרך לרהיטים. העיקרון השני: 'מֵאַחַד אַחֶיךָ', את מי שנחשב יותר אַחֶיךָ – צריך להקדים. לכן הורים קודמים לבנים גדולים, בנים קודמים לאחים, אחים קודמים לדודים, ודודים קודמים לבני דודים. העיקרון השלישי: 'בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ', עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת. כשיש התנגשות בין שני עקרונות, העיקרון הראשון קודם לשני, והשני לשלישי (כפי שהתבאר בפנה"ל ליקוטים ב' ה, יג). עוד הלכה למדנו מהפסוק, שעניי ארץ ישראל קודמים לעניי חוץ לארץ, שנאמר: "בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שו"ע רנא, ג).

בתלמוד (בבא בתרא ט, א) מבואר כי אין ראוי לתת לעני המחזר מתנה גדולה, ומאידך אין לפוטרו בלא כלום, אלא צריך לתת לו מתנה מועטת. כלומר כשיעור שניתן לקנות בו דבר מה לאכול. בימינו אפשר להעריך זאת בחצי שקל. ויש אומרים שדי בשיעור פרוטה, שהוא כשתי אגורות, וכיוון שאין מטבע כזו, ייתן עשר אגורות.

ולא יותר מכך, שהואיל והתרגל לחזר על הפתחים, מי יודע כמה יאסוף, ואולי כבר אינו נזקק כל כך ואף על פי כן הוא ממשיך לאסוף צדקה ומכשיל אנשים בנתינת צדקה לעני שאינו הגון. והנותן צדקה לעניים שאינם הגונים אין בידו שכר מצווה (ב"ק טז, ב).

ואף אם יש בידו מכתב המלצה מרבנים חשובים, עדיין אין זה אומר שהוא נזקק יותר מקופת הצדקה המקומית, או מוסדות התורה והחסד הקרובים למקומו וליבו של התורם.

לפיכך, ראוי לכל אדם שיחלק את מעשר הכספים מרווחיו ומשכורתו על פי שיקול דעתו, ובזה יצא ידי חובת מצוות צדקה, ולאותם עניים שמחזרים על הפתחים ייתן מתנה מועטת.

הסדר הנכון לתת צדקה דרך גבאֵי צדקה חכמים והגונים (עי' שו"ע יו"ד רמט, ז; רנז, א-ב). מפני שמי שאינו יודע כיצד לעזור לעניים עלול בלי כוונה להעמיק את מצוקתם, מפני שבמקום לעודדם לעבוד, ירגילם להעדיף את הכסף הקל שבא מהצדקה על פני הכסף הקשה שבא מעבודה. אבל באמת לא ייטב לעני מכך, להיפך, הוא יהיה שפל בעיני עצמו ובעיני משפחתו. קיום שכזה ישפיע עליו לרעה, ועלול לפתח אצל ילדיו אופי מקולקל.

כללו של דבר, נכון לתת את הצדקה דרך אנשים חכמים והגונים, שיודעים כיצד לעזור לעניים, והם גבאי הצדקה. וגם לכך רמזו חכמים, באומרם: "עניי עירך קודמים". בנוסף לכך שהחובה המוסרית כלפי הקרובים קודמת, עניי העיר מוכרים, וניתן לעזור להם באופן נכון ומדויק, בלא לטעות בעניים שאינם הגונים.

כאשר אפשר, טוב שגבאֵי הצדקה יעבדו בשיתוף פעולה מלא עם אנשי החינוך ועובדי מחלקת הרווחה, כך יוכלו ביחד, עם המשאבים הממלכתיים והמקומיים, לעזור באופן היעיל ביותר לעניים. אולם חובה לציין, כי למרבה הצער, פעמים שעובדי הרווחה אינם מבינים כראוי את מלאכתם, או שאינם מכירים היטב את הנזקקים לשירותיהם, או שאינם חרוצים דיים לשתף פעולה עם הכוחות שבשטח. ואזי אין ברירה אלא לפעול באופן המיטבי עם הכוחות שבקהילה, תוך תקווה שעובדי הרווחה לא יפריעו.

ככלל, עני הוא מי שאין ביכולתו לקנות את הדברים שנחשבים בסיסיים אצל רובה הגדול של האוכלוסייה בארץ שבה הוא גר. אולם במקרים מיוחדים יש גם עוני אישי, של אדם שהיה רגיל לחיי רווחה וירד מנכסיו, וקשה לו מאוד להתרגל למצבו החדש, והמצווה לעזור לו למשך זמן מסוים לקיים את שגרת חייו הקודמת עד שיתרגל למצבו הכלכלי החדש.

אלא שיש לסייג זאת בשני כללים. א) אם ישנם עניים יותר שעדיין לא קיבלו את צורכיהם הבסיסיים, יש להקדימם, שזה הכלל: העני יותר קודם. לפיכך, רק לאחר שסיפקו את הצרכים הבסיסיים של כל העניים, באוכל, מלבוש, דיור וחינוך הילדים, ויש עדיין אפשרות לתת עוד צדקה מן הקופה הציבורית או מאנשים פרטיים – חובה לתת לעשיר את צורכו "אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". ב) יש לחנך את העשיר שירד מנכסיו לחיות בפשטות כדי שלא ייפול למעמסה כבדה על הציבור. שכל מה שנצטוונו הוא להקל עליו את הירידה עד שיתרגל לחיי פשטות. ואולי אם נסייע לעשיר שירד מנכסיו לשמור על מעמדו למשך תקופה מסוימת, יוכל לשקם את עסקיו ולעמוד על רגליו. אבל אם מתברר שעסקיו אבדו, עליו להתרגל לחיי פשטות.

מצוות הצדקה היא מן המצוות הגדולות שבתורה, ואמרו עליה חכמים: "שקולה צדקה כנגד כל המצוות" (ב"ב ט, א).

מצוות הצדקה אינה רשות אלא חובה שהתורה מטילה על כל יחיד ועל החברה בכללותה. ועניינה, לעזור ולתמוך בחולים וזקנים, יתומים ואלמנות, שאינם יכולים לקיים את עצמם.

מגמתה של הצדקה לסייע לקיומם של אחינו בדרך מכובדת. ולכן המעלה הגדולה ביותר של הצדקה, היא לסייע לעני לעמוד על רגליו בכוחות עצמו, כך שלא יצטרך יותר לבקש צדקה, שנאמר (ויקרא כה, לה): "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ". למשל, העוזר לעני למצוא עבודה מסודרת או מסייע לו ללמוד מקצוע שיוכל להתפרנס על ידו בכבוד, מקיים את מצוות הצדקה באופן המעולה ביותר, מפני שזו הדרך המכובדת והיעילה ביותר לחלץ את העני מעוניו.

וכאשר אין אפשרות לעזור לעני לעמוד על רגליו בכוחות עצמו, או מפני שאין בכוחנו למצוא לו עבודה או ללמדו מקצוע, או שהעני חולה ואינו מסוגל לעבוד, אזי המצווה לדאוג לקיומו. וככל שנותנים לו את העזרה בדרך מכובדת יותר, כך הצדקה מעולה יותר. וככל שנותנים לו את הצדקה בדרך שמביישת אותו יותר, כך היא במדרגה נמוכה יותר (עי' שו"ע יו"ד רמט, ו-יג).

אם התפילה בלילה, החזן שמתעטף בטלית אינו מברך עליה, משום שיש בזה ספק, שלדעת הרא"ש צריך לברך על טלית בלילה, ולדעת הרמב"ם אין מברכים, וספק ברכות להקל (לבוש תקפא, א; ועיין מ"ב ו). ויש מדקדקים להתעטף בטלית של חבר, תוך שהם מכוונים שלא לקנותה, וכיוון שטלית שאולה פטורה מציצית, לכל הדעות אין מברכים עליה (ט"ז תקפא, ב).

גם כאשר חתן או בעל ברית משתתפים באמירת הסליחות, אומרים וידוי ונפילת אפיים. ואף שיש חולקים, כך הוא המנהג. וכיוון שאין באמירת סליחות חובה גמורה, עדיף שחתן ובעל ברית לא ישתתפו באמירת הסליחות, ובכך הציבור לא יכנס לספק.

מנהג ספרדים לומר חלק מהסליחות בישיבה וחלק בעמידה, ומנהג תימנים לומר את רוב הסליחות בישיבה, ומנהג אשכנזים לומר את כל הסליחות בעמידה. והמתקשים לעמוד, רשאים לשבת, ויתאמצו לעמוד בעת אמירת וידוי וי"ג מידות רחמים ובעת שפותחים את הארון. וזקנים וחלשים וחולים שגם זה קשה להם, רשאים לשבת במשך כל הסליחות (עי' פנה"ל ימים נוראים ב, יב).

אומרים סליחות במניין, מפני שי"ג מידות רחמים הם דברים שבקדושה שצריך מניין כדי לאומרם (שו"ע תקסה, ה), וכמובן שגם צריך מניין לאמירת חצי הקדיש שבתחילת הסליחות וקדיש תתקבל שבסיומן. ואם בזמן שנקבע לאמירת סליחות עוד לא התאסף מניין, יתחילו לומר 'אשרי' ותחינות ופיוטים וידלגו על י"ג מידות רחמים וההקדמה שלפניהן. ובעת שיתקבץ המניין יאמרו שלושה פסוקים, חצי קדיש, ומאז יתחילו לומר י"ג מידות רחמים בין התפילות והפיוטים (מ"ב תקפא, ד).

מי שנמצא במקום שאין לו מניין לאמירת סליחות, יכול אם ירצה לומר את הסליחות ביחיד, וידלג על י"ג מידות רחמים שצריך מניין כדי לאומרם, או שיקראם בטעמים כקורא בתורה. ויש אומרים שגם ידלג על התפילות שבלשון ארמית (שו"ע תקסה, ה; מ"ב תקפא, ד). ויש שנהגו לאומרן ביחיד (כה"ח תקפא, כו. עיין בהרחבות).

על אף שאין מצווה להתעטף בטלית בלילה, למנהג אשכנז חזן הסליחות צריך להתעטף בטלית, שכך הוא מנהג אשכנז ששליח הציבור מתעטף בטלית לכבוד התפילה והציבור (מ"א יח, ב, שעה"צ תקפא, ג). ולמנהג תימנים כל הציבור מתעטף בטלית.

למנהג ספרדים, החזן אינו צריך להתעטף בטלית, כך הוא בתפילת מנחה וקל וחומר בתפילת ערבית וסליחות שמתקיימים בלילה. אמנם כאשר החזן אינו לבוש בלבוש מכובד, כגון שאין לו חליפה, נכון שיתעטף בטלית (הרב אליהו, מקראי קודש א, הערה לה).

הזמן הטוב לאמירת הסליחות הוא באשמורת הבוקר, כלומר לקראת סוף הלילה, שאז היא שעת רחמים ורצון, שעה של ציפייה לקראת עליית האור וגילוי דבר ה' בעולם. ובאותה שעה כולם ישנים והעולם נקי ושקט ממחשבות ומעשים רעים, והתפילה יוצאת מעומק הלב, ובוקעת את כל המחיצות ומתקבלת. ומכל מקום כבר משעת חצות הלילה מתחיל הזמן הראוי לאמירת הסליחות, מפני שמחצות הלילה מתחילה הציפייה לעליית השחר, והוא זמן של חסד ורחמים.

בדורות האחרונים אנשים רגילים לשכב לישון בשעות מאוחרות בלילה, וזמן הקימה המקובל הוא בין שש לשבע, כשעתיים לאחר אשמורת הבוקר, ואם יקומו באשמורת, יהיו עייפים במשך כל היום, ועבודתם ולימודם עלולים להיפגע. ולכן רבים נוהגים לקום כיום לסליחות כשעה או חצי שעה לפני השעה שהם רגילים להתפלל שחרית. ואף שכבר עלה השחר, השעה עדיין ראויה לאמירת סליחות. ואם יוכלו לומר סליחות אחר חצות הלילה, עדיף. ובכל אופן צריך להיזהר שאמירת סליחות לא תגרום לעייפות כזו שתפגע ביכולתו של האדם לקיים את חובותיו כלפי עבודתו או תלמודו.

יש אומרים שציבור שאינו מצליח להתארגן לקימה מוקדמת לאמירת סליחות, כהוראת שעה רשאי לומר סליחות בעשר בלילה, למרות שעדיין לא הגיעה שעת חצות (עיין אג"מ או"ח ב, קה). אולם למעשה עדיף לומר סליחות ביחיד בזמן הראוי.

כיוון שלא תקנו חכמים תקנה מפורשת לומר סליחות, ממילא אין לסליחות נוסח מסודר, וכל עדה הוסיפה תחינות ופיוטים משלה. מכל מקום ישנה מסגרת כללית שנוהגת בכל העדות, כמובא בסדר רב עמרם גאון: פותחים באמירת 'אשרי' (תהלה לדוד), שכן מקובל לפתוח כל תפילה בדברי שבח לה'. לאחר מכן אומרים חצי קדיש, ואומרים "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים" וכו', ו"שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו" וכו', ועוד פסוקי בקשה ותחנונים, ואומרים י"ג מידות רחמים, וידוי, ו"אשמנו מכל עם", ולקראת הסיום אומרים את התחינה "עננו אבינו עננו" וכו', ו"ה' עשה למען שמך" וכו'. בסוף הסליחות נופלים אפיים וחותמים בקדיש תתקבל.

על גבי הנוסח הבסיסי, כתב רב עמרם גאון שאם רוצים להוסיף פסוקים, סליחות ופיוטים ממה שתקנו הפייטנים – מוסיפים. ואכן נהגו ישראל להוסיף פיוטים רבים בסליחות, ובין פיוט לפיוט נוהגים לומר י"ג מידות רחמים. בפיוטים אלה יש הבדל בין נוסח ספרד לאשכנז. עוד הבדל ישנו, שלמנהג ספרד אומרים את אותו הנוסח בכל הימים, ולמנהג אשכנז, על גבי הנוסח הבסיסי מוסיפים בכל יום פיוטים אחרים.

כאשר זמנם של המתפללים קצר, ידלגו על חלק מהפיוטים, ויאמרו את עיקר הסליחות כמובא בסדר רב עמרם גאון, וישתדלו לומר את הפיוטים שמעוררים יותר לתשובה.