הלכה יומית

מצוות עשה לשמוע תרועת שופר בראש השנה, שנאמר (במדבר כט, א): "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ… יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם".

תקנו חכמים לקיים את מצוות שמיעת קול השופר על סדר הברכות המיוחדות של ראש השנה, שהן: מלכויות זיכרונות ושופרות, שעל ידי כך גם התקיעות וגם התפילה משובחות יותר. אבל אין זה מעכב, וכאשר לא ניתן לשלב את התקיעות בתפילה, אפשר לתקוע בשופר לחוד ולהתפלל לחוד. והתקנה לתקוע על סדר הברכות היא דווקא לציבור, אבל המתפלל ביחיד, אינו רשאי לתקוע בסדר התפילה (ר"ה לב, א; לד, ב; שו"ע תקצב, א-ב).

עוד תקנו חכמים לתקוע לפני תפילת המוסף, והתירו לשבת בתקיעות אלו, ועל כן הן נקראות 'תקיעות דמיושב'. ואף שלכתחילה מצווה שהתוקע והשומעים יעמדו בעת קיום המצווה, התירו לשומעים לשבת בתקיעות שלפני מוסף, כדי להראות שהתקיעות שתוקעים בתפילת המוסף הן העיקר, ולכן דווקא בהן מקפידים לעמוד. וכן נוהגים יוצאי ספרד ותימן, שיושבים בעת התקיעות שלפני מוסף. אבל יוצאי אשכנז, נוהגים לעמוד בתקיעות שלפני מוסף, מפני שבפועל הן התקיעות הראשונות, וכבר בשמיעתן יוצאים ידי חובה (שו"ע תקפה, א; מ"ב ב).

עד גיל שש ההורים חייבים לפרנס את ילדיהם, והוסיפו חכמים וחייבו את ההורים לפרנס את הילדים עד שיגיעו בערך לגיל שלוש עשרה (כתובות מט, ב). וכיוון שזו חובה, אין להחשיב את מה שמוציאים עליהם כצדקה. ומי שמצבו דחוק מאוד, ואינו יכול לפרנסם בלא להיעזר בכספי המעשר, נחשב עני, ופטור מלהפריש מעשר כספים.

אמנם מצד מה שתקנו חכמים אין חובה לפרנס ילדים שעברו גיל שלוש עשרה, אולם מצד מגמת התקנה, שנועדה לדאוג לפרנסתם של הילדים עד שיגיעו לשלב שבו יוכלו בדוחק להסתדר בכוחות עצמם, יש מקום להוסיף לפרנסם גם אח"כ (עיין אג"מ יו"ד א, קמג; ב, קיג). וכך גם חוק המדינה, שההורים חייבים לפרנס את הילדים עד גיל שמונה עשרה. ולכן אין לממן את פרנסת הילדים אחר גיל שלוש עשרה מכספי המעשר. אמנם מי שהוא דחוק, יכול להחשיב את מה שהוא מוציא על ילדיו שעברו את גיל המצוות כמעשר כספים.

הואיל ומצווה מהתורה שהאב ילמד את בנו תורה ולמנוע את ילדיו מלהתקלקל (עי' אג"מ יו"ד ב, קיג), אין לשלם לתלמוד תורה של הבנים על ידי כספי מעשר כספים. אולם אם הבנים גדולים, וההורים משלמים עבור מוריהם וגם עבור מזונם ולבושם, ומצבם של ההורים דחוק, ניתן להחשיב את מה שהם משלמים עבור מזונם ולבושם כמעשר כספים. וכן כאשר הם גרים בפנימייה, מותר לשלם על הפנימייה ממעשר כספים (שועה"ר הל' ת"ת א, ז).

ככלל אין להיות במינוס בבנק. יש אומרים שיש בזה איסור ריבית (פנה"ל ליקוטים ב' ה, ה). ובוודאי אין בזה חכמה. ועל כן קודם צריך לכסות את המינוס ואח"כ לתת מעשר. אמנם מי שאינו מסוגל להתאפק מלבזבז את כספו, ותמיד הוא במינוס, אזי ייתן מעשר כספים גם כשהוא במינוס. שלא יהיה מעשר הכספים פחות חשוב מכל צרכי המותרות שבעטיים הוא נכנס למינוס.

עני פטור לגמרי ממעשר כספים, ורק כשירחיב ה' את גבולו, יתחיל להפריש מעשר מרווחיו.

במקום לתת מעשר, אפשר לבצע עבודות חשמל עבור מוסד שמעוניין לתרום לו. אם זו עבודה שאותו מוסד היה צריך לשלם עבורה כסף, הרי שהעבודה שווה כסף, ואפשר להחשיב את העבודה כתשלום במקום המעשר. ויש לחשב את עלות העבודה לפי התעריף המוזל, שכך מקובל בין אנשים שיש ביניהם קשר טוב, שמבצעים זה לזה עבודות בתעריף מוזל. ועוד שיש לחוש שמא היצר יטה את החשבון כלפי מעלה, כדי להיפטר מתשלום מעשר, וכדי להיות בטוחים שהחשבון הוגן, יש ללכת לצד השני, על פי תעריף מוזל. עוד צריך לציין, שכיוון שזו עבודה שהיה יכול לקבל עליה כסף, ממילא יש להחשיב כמעשר רק תשעים אחוז מערך העבודה, שכן מעשר היה צריך ממילא לשלם על אותה עבודה.

אין לתת את דמי שתי המתנות לאביונים בפורים מכספי מעשר כספים. אלא שצריך לדעת שמצד פורים החובה ליתן כפרוטה לכל עני, ויש אומרים כשיעור שאפשר לקנות לחם, ואם ירצה אדם להוסיף וליתן בפורים סכום גבוה יותר למתנות לאביונים, יכול ליתנו ממעשר כספים (פנה"ל זמנים טז, ג).

כיוון שמצד המנהג צריך לתת את דמי מחצית השקל שרגילים לתת לפני פורים, או את כסף הכפרות לפני יום הכיפורים לעניים, אין לשלמם מכספי המעשר. אבל מי שדחוק, יכול ליתנם מכספי המעשר, הואיל ואין חובה גמורה ליתנם (שם יד, י).

כשאדם נמצא במשך זמן מסוים במצב דחוק, ישהה את נתינת מעשר הכספים עד שמצבו ישתפר, וירשום בפנקסו מידי חודש בחודשו כמה הוא חייב למעשר, ולבסוף יפרע את כל חובו. למשל, מי שחייב כסף לחבירו, ואינו יכול להחזיר לו את חובו וגם להפריש מעשר כספים, מוטב שישלם תחילה את חובו לחברו, ואת תשלום מעשרותיו לצדקה ידחה בכמה חודשים.

יש אומרים שכספי מעשר הכספים צריכים להיות מופנים לצדקה לעניים, והטוב ביותר לעניים לומדי תורה, אבל אסור להפנותם לשאר צרכי מצווה, כמו בניית בית כנסת (מהרי"ל כמובא ברמ"א יו"ד רמט, א). ויש אומרים שמותר להשתמש בכספי המעשר גם לשאר צורכי מצווה, כמו בניית בית כנסת או קניית ספרים לבית הכנסת (מהר"ם כמובא במהרש"ל וש"ך רמט, ג).

והמנהג למעשה, שאפשר לתת את המעשר גם לשאר צורכי מצווה כגון בניית בית כנסת או יישוב הארץ, אלא שלכתחילה יש להעדיף ליתנו לעניים או ללומדי תורה. ומי שקיבל על עצמו לתת תמיד את מעשר הכספים לעניים, הרי שהתחייב בזה כנדר, ולכל הדעות אסור לו לתת את 'מעשר הכספים' שלו לשאר צורכי מצווה.

אין לקנות בכספי מעשר ספרי קודש ללימוד עצמי. אמנם מי שרוצה ללמוד בספר מסוים, ואם יפריש מעשר לצדקה, לא יוכל לקנות את הספר הזה, והוא באמת רוצה ללמוד בו, הרי שהוא מוגדר כעני ופטור מהפרשת מעשר, ואם ירצה להדר, יוכל לכתוב שהוא מכספי מעשר כספים, כדי שישתדל להשאילו לאחרים או שלאחר זמן יתרום אותו לבית מדרש.

אסור לשלם מכספי מעשר כספים עבור מצוות שאדם צריך לקיים. לכן אסור לאדם לקנות לעצמו בכסף מעשר הכספים תפילין ומזוזות, אמנם מותר לקנותם עבור אדם עני.

אדם שחוסך כסף בתוכנית חסכון או קופת גמל, עליו להפריש מעשר מהכסף לפני שהוא מפקידו בתוכנית החסכון. אח"כ כשיגיע זמן הפירעון, יעשה חשבון כמה רווח ריאלי היה לו על החסכון, וממנו יפריש מעשר. וכן מי שמשקיע את כספו בקופת גמל, עליו להפריש מעשר מן הכספים לפני הפקדתם, ובעת שיפדה את כספו שבקופת הגמל, יחשב את הרווח הריאלי שהיה לו במשך השנים, וממנו יפריש מעשר.

אמנם בדרך כלל המעסיקים מפרישים עבור העובדים כסף לפנסיה, קופות גמל וקרנות השתלמות, ואז הכסף אינו עובר בחשבון העובר ושב של העובד, ובלתי אפשרי לחשב את שיעור המעשר. ועל כן בכל פעם שיוציאו כסף מהקופות הללו, יפרישו מעשר כספים מהסכום שהוציאו.

מי שהשקיע את כספו במניות, בחלקם הרוויח ובחלקם הפסיד, יערוך חשבון כללי, ואם בסך הכל הרוויח, יפריש מהרווח מעשר. ואם בסך הכל הפסיד, פטור מלהפריש מעשר. ורק לאחר שיכסה את הפסדיו ויתחיל להרוויח, יתחייב שוב בהפרשת מעשר כספים מהרווחים.

עדיף לחשב את מעשר הכספים באופן מדויק, וכדי לחשב במדויק יש להקדיש לכך מחברת או פנקס. ואמנם מי שבטוח שנותן לפחות מעשר, יכול לצאת ידי המצווה גם בלא חישוב מדויק. אלא שיש אומרים שהסגולה המביאה לידי עשירות היא דווקא כשמחשבים במדויק, ולכן עדיף לנהל רישום מדויק, ואם ירצה להוסיף אח"כ יוסיף, ומידת עין טובה להפריש חמישית.

חייל צריך להפריש מעשר מהכסף שהוא מקבל מהצבא, אלא אם כן הוא עני שחסרים לו צרכים בסיסיים, שאז הוא פטור מהפרשת מעשר.

צריך להפריש מעשר ממענק לידה או קצבת ילדים, כיוון שהם מיועדים לשימוש חופשי כרצון ההורים.

אין צריך להפריש מעשר מכסף שמקבלים בהלוואה, כגון משכנתא, הואיל והכסף אינו רווח אלא הלוואה שצריך להחזיר את כולה.

אדם שמקבל משכורת, עליו להפריש מעשר מהנטו, כי זה הכסף שהוא מקבל.

יש להפריש מעשר מכל הנטו, ומה שאדם משלם למשכנתא וארנונא נחשב כבר כחלק מההוצאות השוטפות שלו, שאין מפחיתים אותם מהמשכורת.

אפשר להוריד את עלות הנסיעות לעבודה מן המשכורת ומהשאר להפריש מעשר, משום שלולי הצורך להגיע לעבודה לא היה נוסע לשם. אולם קניית האוכל בשעת העבודה אינה נחשבת הוצאות עבודה, הואיל וגם אם היה נשאר בבית היה צריך לאכול.

אם מזדמן לאדם צורך לתרום סכום גדול לצדקה, הרבה יותר ממה שהוא צריך להפריש למעשר כספים. יוכל להחשיב את התרומה כהלוואה למעשר. למשל, מי שצריך להפריש כל חודש אלף ש"ח, ונתן בבת אחת עשרת אלפים לצדקה, יכול להחשיב את העשרת אלפים ש"ח כחוב של 'מעשר כספים' אליו, ובמשך עשרת החודשים הבאים לא יפריש מעשר ממשכורתו.

המצווה לתת מעשר כספים חלה על כל כסף שמגיע לאדם – בין כסף שקיבל בירושה, או כסף שהרוויח במשכורת או מסחר, או כסף שקיבל במתנה מקרובים או חברים, או מענקים שגופים שונים מעניקים, או פיצויים בעת סיום עבודתו, מכל הכספים הללו צריך להפריש מעשר כספים.

יש סוברים שגם מי שקיבל מתנה שוות כסף, כמו למשל מקרר, צריך לתת מעשר משוויו לצדקה (רשז"א). אבל ההוראה המקובלת, שרק מכסף צריך להפריש מעשר. לפיכך, חתן וכלה שקיבלו מתנות שונות וכספים, עליהם להפריש מעשר מהכסף בלבד.

אם נותנים לילד דמי כיס, משמע שהגיע לחינוך, עובדה שנתנו לו אחריות להשתמש בכסף לפי רצונו, ועל כן עליו להתחנך למצווה ולהפריש מעשר. ואף שההורים כבר הפרישו מעשר מן הכסף בעת שקיבלוהו, כיוון שעבר לידיו של הילד, עליו להפריש. אמנם כל זה בתנאי שהכסף ניתן לילד לשימוש חופשי, אבל אם ההורים נתנו לו כסף עבור נסיעות או קניית בגד או מכשיר מסוים, אין צריך להפריש ממנו מעשר. ורק אם נשאר עודף וההורים מסכימים שבנם ישתמש בו כרצונו, יפריש מהעודף מעשר.

הורים שנתנו לבתם הנשואה כסף כדי שתקנה לעצמה שמלה, אינה צריכה להפריש מעשר מן הכסף, מפני שהמתנה אינה כסף אלא שמלה. ואם יישאר עודף וכוונת הוריה שתוכל להשתמש בעודף כטוב בעיניה, תפריש מהעודף מעשר.

דרשו חכמים על הפסוק (דברים יד, כב): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר – עשר בשביל שתתעשר". וכן כתב הרמ"א (יו"ד רמז, ד) למעשה, שהנותן מעשר כספים נעשה עשיר, ומותר לבחון את ה' בזה. אולם השל"ה (מס' מגילה נר מצוה כב) כתב שבעל ה'שולחן-ערוך' לא הזכיר זאת, מפני שלדעתו אסור לנסות את ה' במעשר כספים. ומה שדרשו על הפסוק "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר", הכוונה שהנותן מעשר דגן תירוש ויצהר, שמצוותם מהתורה, נעשה עשיר. ולכן כתב בשולחן ערוך (יו"ד רמז, ב-ד) כמה מעלות על הצדקה: "לעולם אין אדם נעשה עני מן הצדקה, ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה. כל המרחם על העניים, הקב"ה מרחם עליו. הצדקה דוחה את הגזירות הקשות, וברעב תציל ממות", אבל לא כתב שהמעשר נעשה עשיר ואפשר לנסות את ה' בזה.

אולם רוב הפוסקים כתבו שאפשר לנסות במעשר כספים את ה'. אמנם נראה שהכוונה על נס נסתר, היינו שה' ישלח ברכה במעשה ידיו, אבל אין הכוונה שמי שנוהג ברשלנות ובחוסר תבונה, יהיה עשיר למרות כל תאוותיו ושגיאותיו.

ויש לשאול, וכי ראוי לאדם לעשות מצווה כדי להתעשר, ומדוע התורה מדריכה אותנו – "עשר בשביל שתתעשר"? אלא שאכן כן, טוב שנותני המעשר יתעשרו, ואז יתנו עוד מעשרות ויהיו שותפים בתיקון העולם. בנוסף לכך, יש קידוש ה' בכך שנותני הצדקה יהיו עשירים.

לדעת מיעוט הפוסקים חיוב מעשר כספים מן התורה (כן משמע מתוספות תענית ט, א), ויש סוברים שהחיוב מדברי חכמים (ט"ז יו"ד שלא, לב), ויש סוברים שהחיוב מחמת מנהג (ב"ח שם).

אלא שצריך להדגיש, שלמרות שיש אומרים שהמקור למצוות מעשר כספים הוא במנהג, אין זה אומר שהנותן מעשר מקיים מצווה קלה שיסודה במנהג. שהרי ברור כי עצם מצוות הצדקה היא מן התורה, שנאמר (דברים טו, ז-ח): "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ… דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". כלומר, כאשר אפשר יש לספק את צרכיו של כל עני ועני, "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". אלא שבדרך כלל צורכי העניים מרובים, ואין אפשרות לספק את צורכי כולם, ועל כן קבעה ההלכה, שמידה בינונית לתת מעשר. נמצא אם כן שהמצווה לתת מעשר כספים היא ההגדרה כיצד לקיים את מצוות התורה כפי המידה הבינונית.

כלומר אף שיש אומרים שהמקור לנתינת מעשר הוא ממנהג, המנהג בא לפרש את מצוות התורה, והנותן פחות ממעשר אינו מקיים את מצוות התורה אפילו כמידה בינונית אלא כמידת בעל עין רעה.