הלכה יומית

שישי י״ב בשבט ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת ו, י2

שלוש הגדרות נאמרו בדברי הראשונים, עד היכן יכול אדם להתרחק ועדיין יחשב כמי שאכל במקום הקידוש: א' כל המקומות שבאותו חדר, אפילו אינם רואים זה את זה, נחשבים כמקום אחד (רמב"ם, תוס' ורא"ש). ב' אם רואים ממקום הקידוש את מקום הסעודה, אפילו אם הוא בבית אחר או בחצר, נחשב מקום אחד (רב שר שלום). ג' אם היתה דעתו בעת הקידוש לעבור לחדר אחר שבאותו מבנה, נחשב עדיין מקום אחד (רב ניסים גאון).

לכתחילה יש לקדש ממש במקום הסעודה, וכאשר יש בכך קושי, אפשר לאכול במקום שעונה על שתים משלוש ההגדרות. למשל, הנצרך לאכול בחדר אחר, מוטב שיחשוב על כך בעת הקידוש וגם יקדש במקום שממנו ניתן לראות את המקום שבו הוא מתכוון לאכול. בשעת הדחק, אפשר להסתמך על כל אחת משלוש ההגדרות (שו"ע רעג, א, מ"ב ושעה"צ שם).

לכתחילה, אין לשהות בין הקידוש לסעודה, וכן אין ללכת למקום אחר אף שבכוונתו לחזור ולאכול במקום הקידוש. בדיעבד, אם הפסיק מעט או הלך למקום אחר בינתיים – לא הפסיד את הקידוש. אבל אם התכוון להפסיק בין הקידוש לסעודה, ואכן הפסיק יותר משבעים ושתים דקות, הפסיד את הקידוש וצריך לשוב ולקדש (רמ"א רעג, ג; מ"ב יב, באו"ה 'לאלתר'; כה"ח כט; ציץ אליעזר יא, כו; ילקו"י רעג, טו; ושש"כ נד, הערות מו-מז).

 חמישי י״א בשבט ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה ד, ב

החזנים צריכים לכוון בשירתם לכבוד שמים, אבל אם הם מאריכים בחזנות וכל כוונתם להתגאות בקולם היפה, עליהם הכתוב אומר: "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ" (ירמיהו יב, ח). שהם עושים מהתפילה הקדושה קרדום להתגאות בו. ואף מי שכל כוונתו לשם שמים, לא יאריך יותר מדי, כדי שלא יטריח את הציבור (רשב"א, שו"ע נג, יא).

אסור לחזנים לכפול את המילים בברכות ובקדיש, משום שיש בכך שינוי ממטבע שתיקנו חכמים. ואם כפילת המילים יצרה שינוי במשמעות הברכה, הרי שאותן המילים נחשבות להפסק, וצריך החזן לחזור על הברכה מתחילתה. ואם אין בכך שינוי משמעות, בדיעבד אינו צריך לחזור על הברכה, מפני שלא הפסיק בעניין אחר (ועיין באג"מ או"ח ב, כב, יבי"א ו, ז).

אין למנות לחזן קבוע או לחזן בימים נוראים זמר שרגיל לשיר שירים שתוכנם מכוער (רמ"א או"ח נג, כה).

נחלקו הפוסקים אם מותר להשתמש בניגונים של שירים מכוערים לתפילות ופיוטים. למעשה, כאשר מילות השיר המכוער אינן מוכרות לקהל – אפשר להקל, ויעשו במנגינה שינויים כדי להתאימה לתפילה. אבל אם השיר מוכר לקהל, אין להשתמש במנגינתו לתפילה, מפני שבשעה שיזמרוהו יזכרו בנושא המכוער של השיר וכוונת המתפללים עלולה להיפגם.

רביעי י׳ בשבט ה׳תשע״ו
הרב ישכר שלמה טייכטל זצ"ל הי"ד
פניני הלכה תפילה ד, א

החזן מנהיג את התפילה. פעמים שכל הקהל אומר איתו את התפילה והוא קובע את הקצב, ופעמים שהוא לבדו אומר את התפילה והקהל עונה אחריו אמן, כבחזרת הש"ץ ואמירת הקדישים. לפיכך צריך שיהיה החזן הגון, בעל שם טוב, עניו, רצוי לחביריו, קולו נעים ורגיל לקרוא בתורה, בנביאים ובכתובים (תענית טז, א; שו"ע נג, ד).

במיוחד יש להקפיד על כך בימים נוראים ובימי תענית, שאז אנו מתפללים ומתחננים לפני הקב"ה שימחל לנו על חטאינו ויצילנו מן הצרות ויקרב את גאולתנו, ואם יהיה פגם בחזן, תפילת הציבור לא תעלה יפה (רמ"א או"ח תקפא, א).

בזמן חז"ל אסור היה לכתוב סידורים, משום שרק דברים שבכתב, היינו תנ"ך, הותר לכתוב, אבל דברים שבעל פה, ובכללם תפילות וברכות שתיקנו חכמים – אסור היה לכתוב (תמורה יד, ב). ואז תפקידו של החזן היה חשוב מאוד, מפני שהוא היה צריך לזכור את כל התפילה על פה ולאומרה בקול רם, כדי להוציא את הרבים ידי חובתם. והיו בוחרים חזן קבוע לתפקיד נכבד זה, וכל מה שאמרו לגבי החזן בתעניות שייך גם לגבי החזן הקבוע. ולכתחילה היה צריך שכל אחד ואחד מן הציבור יסכים למינוי החזן, מפני שהוא היה מוציאו ידי חובתו. אולם כיום, שלכולם יש סידורים והם מתפללים מתוכם, תפקידו של החזן פחות חשוב, ואין נוהגים לבחור חזן קבוע לכל השנה, אלא בכל יום אדם אחר עובר לפני התיבה, ולכן פחות מדקדקים בבחירת החזן (שו"ע נג, יט, מ"ב נג, נג).

ואף על פי כן צריכים הגבאים להשתדל שהחזנים העולים לפני התיבה יהיו הגונים, שומרי תורה ומצוות, ושהציבור יסכים שיהיו שלוחיו, מפני שהם אומרים בשליחותו את חזרת הש"ץ והקדישים (עי' כה"ח נג, פו). בתפילות שבת ויום טוב, שבהם נוהגים שהחזנים שרים ומזמרים חלקים מהתפילה, צריכים להשתדל שהחזנים יהיו בעלי כשרון מוזיקלי וקול ערב.

שלישי ט׳ בשבט ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה ג, יא

אסור לומר דברים שבקדושה מול ערווה, שנאמר (דברים כג, טו): "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". כאשר גבר רואה גבר אחר, או אשה רואה אשה אחרת, רק כאשר מקום הערווה עצמו גלוי אסור לומר דברים שבקדושה. אבל לגבי גבר שרואה אשה, אמרו חכמים (ברכות כד, ב): "טפח באשה ערווה". וכוונתם, שכל מקום שנשים רגילות לכסות – אסור לגלות, ואם הוא מגולה, אסור לומר מולו דברים שבקדושה (גדרי דין זה נתבארו בשו"ע או"ח סי' עה, ובפניני הלכה ליקוטים ג' ו, ג-ו).

ואף שצריך לחנך ילדות ללבוש צנוע מגיל חינוך, האיסור לומר דברים שבקדושה למול טפח שרגילים לכסותו מתחיל משעה שהבת מתחילה להתבגר (שם ו, ז).

וכן לגבי שער הראש, אמרו חכמים (ברכות כד, א): "שער באשה ערווה". וכוונתם, לאשה נשואה, שאם אינה מכסה את שער ראשה, אין לומר מולה דברים שבקדושה (גדרי כיסוי הראש נתבארו בפניני הלכה שם ו, יז-יט).

הצריך להתפלל או לברך ברכות או ללמוד תורה, ועומדת מולו אשה שמגלה טפח ממקומות המכוסים, לכתחילה יפנה עצמו לכיוון אחר, כך שלא יוכל לראותה. ואם אינו יכול להסתובב, יביט בסידור או יעצום את עיניו, ויאמר דברים שבקדושה (שו"ע עה, ו; מ"ב עה, סע': א, כט).

לגבי כיסוי הראש, כתבו כמה אחרונים, שהואיל ולצערנו נשים רבות אינן מכסות את ראשן, שער שאינו מכוסה אינו מעורר הרהורים, ובדיעבד אפשר לומר מולו דברים שבקדושה. וכל זה לגבי שיער שדינו קל משאר מקומות מכוסים, שכן מצינו שרווקות אינן חייבות לכסותו, אבל לגבי מקומות המכוסים שבגוף, שגם רווקות צריכות לכסות, אין להקל על פי סברה זו (ערוה"ש עה, ז; בא"ח בא יב; אג"מ ח"א מד, ועיין בפניני הלכה שם ו, טז-יז).

אין לומר דברים שבקדושה בסמוך לאשה השרה (שו"ע עה, ג). ושמיעת זמרת מרדיו, לדעת כמה אחרונים, בדיעבד, אינה אוסרת אמירת דברים שבקדושה (עיין בפניני הלכה שם ו, יא).

שני ח׳ בשבט ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה ג, י

כשפניו של המתפלל מול שירותים, אם הדלת סגורה ואין מגיע אליו ריח רע – מותר להתפלל שם. ואם הדלת פתוחה גם כשאין מגיע משם ריח רע – אסור להתפלל שם (מ"ב פג, ה).

צואת תינוקות קטנים אינה מסרחת כל כך, ולכן אין דינה כצואה. ומשעה שהגיעו לגיל שיכולים לאכול כזית דגן בשיעור זמן של אכילת פרס (כשש-שבע דקות), צריך להרחיק מצואתם כדין צואת גדול (שו"ע פא, א). ויש שכתבו שהוא מגיל שנה. וכל זה בשעת הדחק, אבל לכתחילה טוב להרחיק מצואת קטן אפילו בן שמונה ימים (מ"ב פא, ג; כה"ח א, ו). כשמתפללים במקום שיש בו תינוק בן שנה ומעלה שעושה את צרכיו בחיתול, ראוי לוודא תחילה שאין יוצא ממנו ריח רע. וכל זמן שאין יוצא ממנו ריח רע – מותר להתפלל לידו, שאף אם עשה את צרכיו, כיוון שהם מכוסים בחיתול ובבגדים, כל זמן שהריח אינו מגיע לזה שאומר דברים שבקדושה, אין בכך איסור (עי' הליכות שלמה תפילה כ, ד-ה). ואם הגיע אליו ריח רע ובכל זאת התפלל – צריך לחזור על תפילתו.

כאשר מגיע ריח רע מהביוב לתוך בית הכנסת, אסור להמשיך להתפלל בו. לפעמים סגירת החלונות הפונים אל הביוב תועיל. וכשעדיין נשאר ריח רע, ניתן לבטלו על ידי התזת ספריי ריחני.

ונראה שדין הריח תלוי בהרגלים המקובלים אצל בני המקום. שכן בעבר, השפכים, כולל הצואה ומי הרגליים, היו זורמים בצידי הרחובות, ובוודאי האוויר בערים הצפופות היה ספוג בריחות רעים. אלא שהואיל והיו רגילים בריח זה, הוא לא נחשב אצלם לריח רע, ולכן היו מתפללים בבתי הכנסת ובבתים שהיו סמוכים לתעלות. ורק כשהתעלות נסתמו או בימות הקיץ כשהריח הרע היה מתגבר, היו נזהרים מפניו (עיין מ"ב עט, ה). אבל כיום, שהשפכים מתנקזים על ידי צינורות הביוב, האוויר מטוהר יותר, ואנו רגישים יותר לריחות רעים, ובכל מקום שאנו מרגישים ריח רע לפי המקובל בימינו – אסור להתפלל. וכן במושבים שיש בהם רפתות ולולים, הריח הרגיל שמגיע לבתים ולבית הכנסת אינו נחשב שם כריח רע. אבל בעיר הוא נחשב כריח רע ואסור להתפלל לפני שיבטלוהו. ונראה שהמתארחים במושבים הולכים אחר מנהג המקום.

המתפללים בחוץ, צריכים להיזהר שלא להתפלל בקרבת פחי אשפה שריחם רע. וגם כשאין נודף מהם ריח, ראוי שלא להתפלל בתוך ד' אמות שלהם או כשהם מול פניו (עי' שארית יוסף ח"ב עמ' רכז).

 ראשון ז׳ בשבט ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה ג, ט

אסור לומר או להרהר דברים שבקדושה במקום שיש בו צואה או שאר דברים מסריחים, שנאמר (דברים כג, יד-טו): "וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱלֹוהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ וגו' וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ". בדין זה ישנם פרטים רבים, ונלמד מקצתם.

כל הנמצא בתוך ד' אמות (כשני מטרים) של אדם, נחשב בכלל מחנהו, לפיכך, אם ישנה צואה בתוך ד' אמותיו, אין מחנהו קדוש ואסור לו להתפלל שם. ואם הצואה מונחת כנגד פניו, כל זמן שהוא רואה אותה – אסור לו להתפלל. ואם ריחה מתפשט, צריך להתרחק ד' אמות ממקום שכלה ריחה. לכתחילה יש להחמיר בזה גם כשהריח מגיע מחדר אחר או משירותים. גם מי שחוש ריחו נפגע, צריך להתרחק כשאר האנשים שמריחים (שו"ע עט, א).

כדין צואת אדם כך דין כל דבר שנתקלקל והסריח עד שבני אדם רגילים להצטער ממנו. לפיכך, יש להרחיק מנבלה ומצואת בעלי חיים שהסריחה כפי שמתרחקים מצואת אדם (מ"ב עט, כג). לגבי קיא, אם ריחו רע, דינו כצואה. ואם אין ריחו רע, יש מקילים שלא להחשיבו כצואה (עיין מ"ב עו, כ, ואש"י נא, יב).

קרא קריאת שמע או התפלל בתוך ד' אמות של צואה, לא קיים את מצוותו ועליו לחזור ולקרוא קריאת שמע ולהתפלל. ואם לא ידע שהיתה שם צואה, אם הוא מקום שיש חשש סביר שתהיה בו צואה, והתרשל ולא בדק את נקיות המקום לפני שהתפלל – לא יצא ידי חובתו. ואם הוא מקום שאין סבירות שתהיה בו צואה – יצא בדיעבד ידי חובתו (שו"ע עו, ח; מ"ב לא).

יש אומרים שכך הדין גם בשאר ברכות, שאם אמרן תוך שהוא עובר באיסור תורה, לא יצא ידי חובתו ועליו לחזור ולברך (מ"ב קפה, ז, ובאו"ה שם). ויש אומרים שרק לגבי קריאת שמע ותפילה החמירו, אבל בשאר ברכות, בדיעבד יצא ידי חובתו (ח"א ג, לג; קצוש"ע ה, י; כה"ח עו, לז; קפה, יד). וכיוון שזו מחלוקת אין לחזור ולברך מספק, וטוב לחזור ולהרהר את הברכה בליבו.

שבת ו׳ בשבט ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת ו, י1

תקנו חכמים שהקידוש יהיה במקום הסעודה, שנאמר (ישעיהו נח, יג): "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג", במקום שבו מענגים את השבת בפת או מזונות, שם צריך לומר את הקריאה של השבת שהיא הקידוש. על ידי כך מתגלה עניינה המיוחד של השבת, שבה הסעודות הם המשך ישיר של מצוות 'זכור'. הקריאה הקדושה וההתענגות בסעודה משלימות זו את זו. ואם לא סעד במקום הקידוש, לא קיים את מצוות הקידוש, וצריך לשוב ולקדש במקום שיאכל. ואין הבדל בדין זה בין קידוש הלילה לקידוש היום.

היו מגדולי ישראל שהחמירו על עצמם והקפידו לאכול את סעודתם העיקרית במקום הקידוש, וכך נהג הגר"א. אבל מן הדין גם אם יאכלו במקום הקידוש פת או מזונות בשיעור 'כזית' (כנפח חצי ביצה), יצאו ידי חובת המצווה, ויוכלו לאכול אחר כך את הסעודה במקום אחר. לדעת הגאונים, אם אין מזונות במקום הקידוש, אפשר לקיים את הסעודה הסמוכה לקידוש בשתיית רביעית יין, מפני שהיין מזין וסועד. בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעתם, אלא שבקידוש הלילה שיסודו מהתורה יקפיד המקדש לשתות 'רביעית' יין (75 מ"ל) בנוסף לשיעור 'מלא לוגמיו' שהוא צריך לשתות כדי לצאת ידי קידוש. ושאר השומעים יכולים להסתפק בשתיית 'רביעית' (שו"ע רעג, ה, מ"ב רעג, כה, וכז, שעה"צ כט).

אבל אם שמע קידוש בבית הכנסת ושתה מעט מיץ וטעם פחות מ'כזית' מזונות, לא יצא ידי חובת קידוש. ולא זו בלבד, אלא שגם עבר על דברי חכמים שאסרו לאכול ולשתות לפני הקידוש, שהואיל ולא יצא ידי קידוש, נמצא שמה שאכל ושתה שם היה לפני הקידוש.

 שישי ה׳ בשבט ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת ו, ט

כיוון שנכנסה השבת, מצווה להזדרז לקיים את מצוות 'זכור' בקידוש על היין, ותקנו חכמים שלא לאכול דבר לפני הקידוש, ואפילו לשתות מים לפני הקידוש אסור. אבל לשטוף את הפה במים או לבלוע תרופה מותר (שו"ע רעא, ד; מ"ב יג; שש"כ נב, ג).

איסור זה חל מרגע כניסת השבת. לכן אשה שקיבלה על עצמה את השבת בהדלקת נרות, אסור לה לשתות עד שתקיים את מצוות הקידוש. וכן גבר שקיבל עליו תוספת שבת, אסור לו לאכול או לשתות עד שיקיים את מצוות הקידוש. מי שלא קיים את מצוות תוספת שבת, אסור לו לאכול מעת שקיעת החמה, שאז גם בלא קבלתו השבת נכנסת (מ"ב רעא, יא; ועיין שש"כ מג, מו).

ואף ביום השבת אחר תפילת שחרית, אסור לאכול או לשתות לפני הקידוש.

יש אנשים שרוצים לאכול ולשתות לפני תפילת שחרית, אולם כידוע, הדבר אסור, שאמרו חכמים (ברכות י, ב): "כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר (מלכים א, יד, ט): "וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ", אמר הקב"ה: לאחר שנתגאה זה – קיבל עליו מלכות שמים"?! אמנם מים מותר לשתות לפני התפילה, כי אין בשתייתם גאווה. והורו הפוסקים, שהנצרך לכך, רשאי גם לשתות קפה או תה, ואם הוא מוכרח, מותר לו גם להמתיקם במעט סוכר (שו"ע או"ח פט, ג-ד).

מי שהוא חולה ונצרך לאכול לפני התפילה, או שהוא רעב מאוד עד שיודע כי לא יוכל לכוון בתפילתו אם לא יטעם דבר מה לפני התפילה, רשאי לאכול מעט לפני התפילה (עיין פניני הלכה תפילה יב, ו-ז). ואף שיש אומרים שעליו לקדש לפני שיאכל, למעשה אין מקדשים לפני התפילה, כי המנהג כדעת הסוברים שחובת הקידוש מתחילה רק לאחר תפילת שחרית.

אשה שרגילה להתפלל שחרית, רשאית לשתות לפני התפילה, ואם תצטרך, מותר לה אף לאכול – כדין הגברים, שכל זמן שלא התפללה, עדיין לא חלה עליה חובת קידוש. אך אשה שרגילה להסתפק בברכות השחר, מיד כשתקום היא מתחייבת בקידוש, ואם תרצה לאכול או לשתות, תברך תחילה ברכות השחר, ואח"כ תקדש ותאכל ותשתה. בשעת הדחק, כגון שאינה יודעת לקדש והיא מאוד צמאה, יכולה לשתות, ואם תצטרך מאוד לאכול – תאכל (פניני הלכה תפילת נשים כב, י).

קטן שהגיע לחינוך, לכתחילה יש להרגילו שלא לאכול לפני הקידוש, אך אם הוא רעב או צמא, מותר לתת לו לאכול ולשתות לפני הקידוש (שש"כ נב, יח; ילקו"י רעא, יז).

חמישי ד׳ בשבט ה׳תשע״ו
רבי רחמים מלמד הכהן זצ"ל
פניני הלכה תפילה ג, ח

נכון להתפלל בחדר שיש בו חלונות, ולכתחילה טוב שיהיה חלון פתוח לכיוון ירושלים (שו"ע צ, ד). ומי שנמצא במקום שאין בו חלונות, יתפלל בחדר מואר, מפני שיש מפרשים שעיקר מעלת החלונות, שנכנס דרכם אור שמיישב את דעת המתפלל (תר"י).

יש מהדרים לעשות בבית הכנסת שנים עשר חלונות (שו"ע צ, ד). ועושים חלונות גבוהים, כדי שיוכלו לראות דרכם את השמיים, ולא דברים שעלולים להסיח את דעתם מהתפילה.

אין להתפלל תפילת עמידה בשטחים פתוחים. והמתפלל במקום פתוח נקרא חצוף (ברכות לד, ב), מפני שבמקום פתוח מחשבתו של המתפלל מתפזרת, ואילו במקום סגור ומוצנע אימת המלך עליו וליבו נשבר (שו"ע צ, ה). בנוסף לכך, יש לחוש שבמקום פתוח יעברו לידו אנשים ויטרידו את כוונתו. והולכי דרכים רשאים להתפלל בדרך, ואם יש שם עצים מוטב שיתפללו ביניהם (מ"ב צ, יא). וכן עדיף להתפלל סמוך לקיר מאשר במקום פתוח לגמרי (א"א בוטשאטש צ, ה). וטוב יותר להתפלל בחצר שיש סביבה קירות, שהעיקר הוא המחיצות ולא התקרה (מ"ב צ, יב).

לפי זה אפשר להתפלל לכתחילה ברחבת הכותל המערבי, שכן היא מוקפת בקירות משלושה כיוונים. יתר על כן, קדושת המקום גורמת לאהבת ה' ויראתו להתגבר, ועל ידי כך התפילה נאמרת יותר בכוונה. וכן נהג יצחק אבינו שהתפלל מנחה בהר המוריה שהיה אז שדה פתוח, שנאמר: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כד, סג; ברכות כו, ב).

כשאין אפשרות להתפלל בתוך בית הכנסת, כגון שהוא תפוס על ידי מניין אחר, מותר להתפלל אחרי בית הכנסת, ובתנאי שפני המתפלל יופנו לכיוון בית הכנסת וירושלים. וכן בצידי בית הכנסת מותר להתפלל כשהפנים מופנות לכיוון ירושלים. אבל לפני בית הכנסת בכל אופן אסור להתפלל, מפני שאם יפנה לכיוון ירושלים, יהיו אחוריו מופנים בבזיון לבית הכנסת, ואם יפנה לבית הכנסת יהיו אחוריו לירושלים (שו"ע צ, ז).

רביעי ג׳ בשבט ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה ג, ז

לא יתפלל אדם תפילת עמידה סמוך לרבו המובהק, מפני שאם מתפלל לצידו, מראה עצמו כשווה לרבו. וקל וחומר שאם הוא מתפלל לפני רבו, שהוא נראה כמתגאה עליו. וגם אחרי רבו לא יתפלל, מפני שאם הרב יסיים את תפילתו לפני התלמיד, יצטער כשלא יוכל לפסוע שלוש פסיעות לאחריו, ועוד שהתלמיד עלול להיראות כמשתחווה לרבו (שו"ע צ, כד; מ"ב עד).

ואיזהו רבו המובהק, זה שלימדו את רוב חכמתו. וכן הדין ביחס לאחד מגדולי הדור.

ואם הרחיק ארבע אמות (קרוב לשני מטרים) – מותר. ואם הוא מתפלל אחרי רבו, צריך להתרחק ארבע אמות ועוד שיעור ג' פסיעות (כ-60 ס"מ), כדי שגם אם יאריך בתפילתו, יהיה רבו רשאי לפסוע לאחריו.

ויש אומרים שהאיסור הוא כאשר התלמיד בחר מעצמו להתפלל סמוך לרבו. אבל אם הגבאים סדרו את מקום התלמיד סמוך לרב, או שזה המקום היחיד שנותר פנוי בבית הכנסת, רשאי התלמיד להתפלל שם, ואין בזה צד של יוהרא מצד התלמיד. ובשעת הדחק אפשר לסמוך על דעה זו, אבל לכתחילה יש להשתדל שלא יקבעו את מקומו סמוך לרבו.