הרב זאב סולטנוביץ

ראשון כ״ט באלול ה׳תשע״ו ערב ראש השנה
פניני הלכה ימים נוראים ב, י

בתקופת הראשונים, נהגו רוב ישראל לצום בערב ראש השנה (שו"ע תקפא, ב; מ"ב טז; עי' פניני הלכה ימים נוראים ב, ט), וכיום מנהג רוב ישראל שלא לצום, ורק מעטים מהדרים לצום עד חצות או עד פלג המנחה, ויש נוהגים לפדות את הצום בצדקה.

מנהג אשכנז להרבות בסליחות בערב ראש השנה יותר משאר הימים, ואם התחילו לומר סליחות לפני עמוד השחר, נופלים אפיים בסיום הסליחות, אבל בשחרית אין נופלים אפיים כי הוא ערב חג. ואם התחילו לומר סליחות לאחר עמוד השחר, אין נופלים אפיים בסיום הסליחות (מ"ב תקפא, כג).

בערב ראש השנה אין תוקעים בשופר, כדי להבדיל בין תקיעות רשות של חודש אלול לתקיעות חובה של ראש השנה (שו"ע תקפא, ג; לבוש). ויש שהחמירו גם שלא להתאמן באותו יום לקראת התקיעות בראש השנה, אולם למעשה, הרוצה להתאמן, רשאי לתקוע בתוך חדר סגור (מ"א יד; א"ר ד; מ"ב כד).

כיוון שראש השנה הוא 'מקרא קודש', יש לכבדו כפי שמכבדים שבתות וחגים, ולהתכונן לקראתו בניקוי הבית, כיבוס הבגדים, רחצת הגוף, הכנת מאכלים טובים וסידור השולחן. ומי שצריך להסתפר או להתגלח, מצווה שיתכונן בכך לכבוד החג (שו"ע תקפא, א, פניני הלכה ימים נוראים ג, ד).

נוהגים להדר בהכנת תבשילי ראש השנה, ויש בזה סימן טוב לכל השנה שתהיה טובה ודשנה. וכך היה מנהג ישראל מימים ימימה לשחוט בערב ראש השנה בהמות רבות לצורך סעודת החג, עד שערב ראש השנה נחשב לאחד מארבעה הימים שנהגו לשחוט בהם יותר בהמות מאשר בכל השנה, ועל כן היו צריכים להיזהר אז שלא לשחוט אם ובנה ביום אחד (חולין פג, א).

יש נוהגים לטבול בערב ראש השנה כדי להיטהר לקראת יום הדין (רמ"א תקפא, ד). ומי שרוצה לקיים את המנהג וקשה לו ללכת למקווה, יכול לקיים את מנהג החסידות ברחיצה של ט' קבין (מ"ב כו). היינו שיעמוד במקלחת עד שיזרמו עליו מים ברציפות כשיעור של ט' קבין, שהם כ-11 ליטר, ויקפיד שמים אלו ירחצו את כל גופו (פניני הלכה מועדים א, טז, 8).

נוהגים בערב ראש השנה לערוך התרת נדרים, ולמסור מודעא לעתיד (כמבואר פניני הלכה ימים נוראים ה, יא-יב).

שבת כ״ח באלול ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת יא, ז

מותר ליטול אוכל מתוך פסולת כדרך אכילה (פניני הלכה שבת יא, ב), ואחד משלושת התנאים לכך, שהדבר יעשה ביד ולא בכלי שנועד לברירה. למשל, מי שיש לו גרעינים קלופים מעורבים בקליפותיהם, אפילו אם הוא רוצה לאוכלם מיד, אסור לו לסנן אותם דרך רשת שהגרעינים עוברים דרכה והקליפות נשארות למעלה, מפני שהוא משתמש בכלי.

כף ומזלג אינם כלים שנועדו לברירה אלא לסייע ליד לאחוז במאכל, לפיכך, מותר להוציא בהם את האוכל מתוך הפסולת. למשל, מי שיש לו תבשיל שמעורבים בו מינים שונים, מותר לו ללקט במזלג את כל המין שהוא רוצה לאכול, להניחו בצלחתו ולאוכלו לאלתר.

אסור להוציא את גלעיני הזיתים בעזרת מכשיר מיוחד שנועד לכך, מפני שהוא עושה זאת בכלי שנועד לברירה (שש"כ ג, נט).

במִלחיות רבות מניחים בנוסף למלח גם גרגירי אורז, כדי שיספגו את הלחות וימנעו את המלח מלהתגבש. ואף שחורי המִלחייה קטנים, ורק המלח יוצא דרכם, מותר להשתמש בה בשבת, מפני שאין היא נחשבת כלי שנועד לברירה אלא כלי שנועד לפזר את המלח במינון מסוים, והראייה, שגם אם לא היו במלח גרגירי אורז היו משתמשים במִלחייה. (עיין עוד בפניני הלכה שבת יא, ח לעניין מקלף, ובהלכה יג לעניין כף מחוררת וברירה ע"י מצקת, ובהערה 15 לגבי כלי לזיתים, ובהלכה יד לגבי תיון).

שישי כ״ז באלול ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת יא, ו

איסור מלאכת בורר הוא כדרך מלאכה (פניני הלכה שבת יא, ב), אבל מי שמפריד את האוכל מהפסולת כדי לאוכלו לאלתר, אין זה בכלל מלאכת בורר, שכך היא דרך אכילה. לפיכך, אדם שרוצה לפצח אגוזים עבור בני ביתו, אם כדי להגישם לאלתר – מותר. ואם כדי להגישם לאחר זמן – אסור מהתורה, כי כך היא דרך מלאכה. וכן מי שיש לפניו תערובת של גרעינים שחורים ולבנים, והוא רוצה לאכול את השחורים. אם יברור את הגרעינים השחורים כדי לאוכלם לאחר זמן, יעבור על איסור בורר מהתורה. אבל אם הוא רוצה לאוכלם לאלתר, מותר לו להוציא את כל הגרעינים השחורים שהוא רוצה לאכול.

מותר לאשה שעוסקת בהכנת הסעודה, לברור אוכל לצורך כל בני ביתה ואורחיה. למשל, מי שיש לה תערובת של בוטנים ושקדים, והיא רוצה להגיש שקדים בלבד, מותר לה להוציא לפני הסעודה את השקדים ולהכינם בקערה, כדי להגישם בסוף הסעודה. ואפילו אם הסעודה תארך שלוש שעות, כיוון שהיא מכינה אותם סמוך לתחילת הסעודה, וכך מקובל, להכין את כל המאכלים לפני הסעודה כדי להגישם במשך הסעודה, הרי שהוצאת השקדים היתה כדרך אכילה ולא כדרך מלאכת בורר.

העיקר שהוצאת האוכל תהיה סמוכה לסעודה, היינו בזמן שרגילים להכין את הסעודה. אבל אם תעשה זאת לפני כן, הרי היא עוברת באיסור בורר. והכל תלוי במספר האנשים וגודל הסעודה. שלא הרי סעודה שיש בה חמישה אנשים כסעודה שיש בה שלושים איש, ולא סעודה שיש בה מנה אחת כסעודה שיש בה שלוש מנות.

מי שאינה יודעת מתי בדיוק יחזרו בני ביתה מבית הכנסת, מותר לה להקדים מעט בברירת האוכל מתוך הפסולת לצורך הסעודה, כדי שלא יצטרכו להמתין לה. אבל תיזהר שלא תקדים יותר ממה שנצרך כדי להכין את הסעודה לקראת בואם.

מי שהתכוון לברור אוכל מתוך פסולת לצורך הסעודה הקרובה, ולבסוף נשתייר ממה שהכין גם לסעודה אחרת, אין בידו איסור, ובלבד שלא יערים לעשות כך בכוונה (שועה"ר שיט, ג, מ"ב ה).

חמישי כ״ו באלול ה׳תשע״ו
פניני הלכה ימים נוראים ב, יב

הלכה היא שתפילת עמידה צריכה להיאמר בלחש (פניני הלכה תפילה יז, ז), אבל בראש השנה ויום הכיפורים היו שנהגו לומר את תפילת עמידה בקול, כדי לעורר את הכוונה. ואף שבכל השנה אסור להקל בזה, כדי שלא לבלבל את שאר המתפללים, בראש השנה ויום הכיפורים שיש בידי הכל מחזורים, אין חשש ששאר המתפללים יטעו עקב כך בתפילתם (שו"ע תקפב, ט). ומכל מקום לא יגביהו קולם, כדי שלא להפריע לשאר המתפללים, וכדי שלא ייראו כנביאי הבעל שצועקים אל אליליהם (רמ"א, מ"ב יב).

ויותר טוב לומר בלחש את תפילת עמידה, מפני שלרום גובהה של תפילת עמידה, ראוי שתהיה נסתרת מאוזנם של שאר המתפללים (מ"א או"ח קא, ד; מ"ב יא). ואדרבה בימים הנוראים ראוי להקפיד על כך יותר. ובמקום שכמעט כולם מתפללים בלחש, כמו שנוהגים כיום ברוב הקהילות, אסור להתפלל בקול. ואף שאין חשש שיטעו בנוסח התפילה הואיל והמחזורים לפניהם, מכל מקום המתפלל בקול מסיח את דעת המתפללים ופוגם בכוונתם.

כפי שמצוין במחזורים, נוהגים לפתוח את ארון הקודש בעת שאומרים חלק מהתפילות, ובאותה שעה נוהגים הכל לעמוד לכבוד התורה שנגלית לציבור. אמנם מצד הדין, החובה לעמוד היא רק בעת שמוליכים את הספר, אבל כשהוא נמצא במקומו, בארון או על הבימה, אין חובה לעמוד. ולכן זקנים וחלשים וחולים שקשה להם לעמוד באותה שעה, גם בעת שפותחים את הארון רשאים לשבת. ורק בשעה שיוליכו את ספר התורה מן ההיכל לבימה ומן הבימה להיכל – יתאמצו לעמוד.

רביעי כ״ה באלול ה׳תשע״ו
פניני הלכה ימים נוראים ב, יא

בזמן חז"ל אסור היה לכתוב סידורים, משום שרק דברים שבכתב, היינו תנ"ך, הותר לכתוב, אבל דברים שבעל פה, ובכללם התפילות והברכות שתיקנו חכמים – אסור היה לכתוב (תמורה יד, ב). ואז החזן היה צריך לומר את כל התפילה בקול רם, כדי להוציא ידי חובה את האנשים שלא ידעו את התפילה על פה. ונהגו למנות חזן קבוע לכל השנה, והקפידו שיהיו בו כל המעלות

הנזכרות. ואמרו שכל המסייע למנות שליח ציבור שאינו הגון, גוזל טוב מן הקהל ועתיד ליתן על כך את הדין (ספר חסידים תשנ"ח; מ"ב תקפא, י).

במשך הדורות התירו חכמים לכתוב את דברי התורה שבעל פה, ועם הופעת הדפוס נעשו הסידורים מצויים ביד כולם, וכבר אין צורך למנות חזן קבוע לכל התפילות, כי הכל מתפללים בעצמם מתוך הסידורים שבידם. לכן נוהגים למנות לכל תפילה חזן אחר, ואין מדקדקים כל כך במעלותיו.

אולם בתפילות הימים הנוראים, שאנו עומדים בתחנונים לפני הקב"ה שימחל לנו על חטאינו ויצילנו מן הצרות ויקרב את גאולתנו, יש להקפיד בכל הדברים הללו. במיוחד יש להקפיד על כך בתפילת מוסף, שבראש השנה תוקעים בה בשופר, וביום

הכיפורים אומרים בה את סדר עבודת הכהן הגדול. והמליצו למי שיודע בעצמו שאינו הגון, שיימנע מלהיות חזן, מפני שבשמיים ממהרים להעניש חזן שאינו ראוי על עבירות שבידו (א"ר, מ"ב תקפא, י).

אם בחרו באדם שאינו מתאים, ראוי שלא לעורר מחלוקת על כך. ראשית, מפני חומרת עוון המחלוקת. שנית, מפני שבפועל גם בימים הנוראים, כל אחד מתפלל לעצמו ממחזורו, ואינו יוצא ידי חובת תפילתו בתפילת החזן (חת"ס או"ח רה; מ"ב תקפא, יא).

הנעימה והקול היפה נצרכים מאוד לחזנות, וצריך החזן לכוון בשירתו לכבוד שמיים, ולא יאריך בחזנות כדי להתגאות בקולו היפה. ואם האריך בגאווה, עליו נאמר (ירמיהו יב, ח): "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ". אבל אם הוא מנעים את התפילה

בקול ערב ומנגינות נאות לכבוד שמיים וכדי לעורר את כוונת הציבור, תבוא עליו ברכה ושכרו גדול מאוד (רשב"א, שו"ע נג, יא).

שלישי כ״ד באלול ה׳תשע״ו
הראשל"צ הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל
פניני הלכה ימים נוראים ב, יא

תפקיד מרכזי ישנו לחזן, שהוא מנהיג את התפילה. פעמים שכל הקהל אומר איתו את התפילה והוא קובע את הקצב, ופעמים שהוא לבדו אומר את התפילה בשליחות הציבור, והקהל עונים אחריו אמן, כמו בחזרת הש"ץ ואמירת הקדישים, ולכן הוא נקרא 'שליח ציבור'.

לפיכך צריך לדקדק שיהיה שליח הציבור ראוי לתפקידו המקודש. שיהיה הגון, כלומר שלא יהיו בידו עוונות, ובמיוחד עוון גזל. ופרקו נאה, שלא יצא עליו שם רע אפילו בנערותו בעקבות עבירות שעבר בזדון. ויהיה ענו ומרוצה לעם, מפני שהוא שליח שלהם. ויהיה רגיל לומר את התפילה בדייקנות, ויהיה רגיל ללמוד בתורה ובדברי חז"ל. וידע לבצע את המנגינות כראוי, ויהיה קולו ערב, שעל ידי כך הוא מכבד את בוראו בקולו ומושך ומרומם את המתפללים לכוון בתפילתם. ואם לא מצאו מי שיהיו בו כל המעלות הללו, יבחרו את הטוב שבהם בחכמה ובמעשים טובים (תענית טז, א; שו"ע נג, ד-ה).

היו בפניהם שתי אפשרויות: זקן עם הארץ שאינו מבין את התפילה ומשבש את מילותיה, אבל קולו נעים והציבור רוצה בו, ולעומתו נער בן שלוש עשרה שאינו יודע את המנגינות אבל מבין את התפילה, הנער עדיף.

בימי תענית על גשמים שנעצרו, השתדלו שבנוסף לכל המעלות שנזכרו, יהיה החזן עני ומטופל בילדים ואין לו במה לפרנסם ויש לו יגיעה בשדה, שסבלו מהבצורת גדול. וכן כאשר התפללו על צרות אחרות, השתדלו שיהיה החזן אחד מאלו שסובלים באופן אישי מהצער שעליו מתפללים, או אחד ממנהיגי הציבור שנושא בעול הציבור (תענית טז, א; מ"ב תקפא, י).

וכן ראוי שהחזן יהיה נשוי, וכפי שהכהן הגדול היה צריך להיות נשוי. וכן ראוי שיהיה לפחות בן שלושים, כשם שבני לוי נכנסו לעבודתם בהיותם בני שלושים (רמ"א תקפא, א). בן תורה רווק וצעיר קודם לעם הארץ נשוי בן שלושים (מ"ב יג). ואם כבר הוחזק אדם להיות חזן, גם אם מצאו חזן עדיף ממנו, אין מורידים אותו מחזקתו אלא אם כן נמצא בו פסול (שו"ע נג, כה).

שני כ״ג באלול ה׳תשע״ו
פניני הלכה ימים נוראים ז, י

מצווה להוסיף מחול על הקודש ולקבל את קדושת היום לפני השקיעה, וקבלת היום צריכה להיות בדיבור (פניני הלכה ימים נוראים ז, ח). שני מנהגים ישנם בזה, והם קשורים לזמן אמירת 'כל נדרי'.

יש נוהגים להקדים לסיים אמירת 'כל נדרי' לפני שקיעת החמה וקבלת קדושת היום, משום שהלכה היא שאין מתירים בשבת נדרים שאינם לצורך השבת (שבת קנז, א). ואף לסוברים ש'כל נדרי' נועד לצורך מסירת מודעה להבא, שכל הקבלות שנקבל על עצמנו יהיו בלי נדר (פניני הלכה ימים נוראים ה, יב), כיוון שיש בזה דמיון להתרת נדרים, אין לומר 'כל נדרי' לאחר כניסת היום (רמ"א תריט, א; מ"ב ה).

ורבים נוהגים לסיים אמירת 'כל נדרי' לאחר שקיעת החמה, ויש שאף מתחילים לומר 'כל נדרי' אחר השקיעה. ואף שהלכה היא שאין מתירים נדרים בשבת, כאשר ההתרה היא לצורך השבת מותר להתיר נדרים. וכיוון שאמירת 'כל נדרי' היא כדי להתנקות מעוון הנדרים, הרי שהיא לצורך יום הכיפורים (עיין שבת קנז, א; שו"ע שמא, א).

למעשה, הנוהגים לסיים את אמירת 'כל נדרי' כמה דקות לפני השקיעה, טוב שיקבלו על עצמם את קדושת היום בברכת 'שהחיינו', שכן ברכה זו היא הודאה על היום, וממילא נכון לקבל על ידה את קדושת היום. ואמנם בשאר החגים אומרים 'שהחיינו' יחד עם הקידוש על כוס היין, אלא שביום הכיפורים שאין מקדשים על היין, אומרים 'שהחיינו' בכניסת היום (עירובין מ, ב; שו"ע תריט, א).

אולם ברוב הקהילות מסיימים 'כל נדרי' לאחר השקיעה, ועל כן צריך לקבל את קדושת היום לפני כן. שכן ברור שהמצווה להוסיף מחול על הקודש חשובה מההידור לומר את 'כל נדרי' לפני כניסת היום, הואיל ועל פי הדין מותר לומר 'כל נדרי' לאחר השקיעה. לפיכך, כדי שהקהל לא ישכח לקיים את המצווה, נכון שהגבאי יכריז בקול: "הננו מקבלים על עצמנו את קדושת יום הכיפורים". ולעיתים החזן סבור שיספיק להגיע לברכת 'שהחיינו' לפני השקיעה, ובתוך אמירת 'כל נדרי' מתברר לו שלא יספיק, ואזי עליו להפסיק כדי להכריז על קבלת היום לפני השקיעה, ואח"כ ימשיך באמירת 'כל נדרי'.

ראשון כ״ב באלול ה׳תשע״ו א׳ לסליחות האשכנזים
פניני הלכה ימים נוראים ז, ט

מצווה להדליק נרות לכבוד יום הכיפורים כדרך שמדליקים לכבוד שבת. ואף שעיקר טעם הדלקת נרות שבת הוא עבור סעודת השבת, שהנרות מכבדים את הסעודה ומוסיפים עונג לסועדים, ולכן מקום הנרות הוא במקום הסעודה. מכל מקום גם ביום הכיפורים שאסור לאכול, יש בהדלקת הנרות משום כבוד היום, וגם נעשה על ידי הנרות שלום בבית, שבני הבית רואים את הרהיטים והחפצים ואינם נכשלים בהם.

בעבר היו מקומות שנהגו שלא להדליק נרות ביום הכיפורים (עי' פסחים נג, ב;ירושלמי פסחים פ"ד ה"ד; שו"ע תרי, א). וכבר דורות רבים שהמנהג הרווח בכל הקהילות להדליק נרות, והוא מנהג משובח, וכל דיני הדלקת נר של שבת חלים גם על הדלקת נרות של יום הכיפורים. וברכתם: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של יום הכיפורים". ואם חל יום הכיפורים בשבת, ברכתם: "להדליק נר של שבת ושל יום הכיפורים".

נשים נוהגות לקבל את קדושת היום בהדלקת הנרות. לכן, הנוהגות לברך על הנרות לאחר הדלקתם, מיד לאחר מכן תברכנה 'שהחיינו'. והנוהגות לברך על הנרות לפני הדלקתם, תברכנה 'שהחיינו' לאחר סיום הדלקת הנרות, כי מעת שיברכו 'שהחיינו', אסורות בהדלקת הנר ובכל שאר איסורי יום הכיפורים.

אשה שרוצה לנסוע לבית הכנסת אחר הדלקת הנרות, צריכה לכוון בדעתה שלא לקבל את קדושת היום בהדלקת הנרות, ותקבל את קדושת היום ותברך 'שהחיינו' יחד עם הגברים בבית הכנסת (פניני הלכה שבת ג, ג; שש"כ מד, יד).

שבת כ״א באלול ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת יא, ה

דרך אכילה היא ליטול את האוכל כדי לאוכלו מיד, אבל המוציא את הפסולת מתוך האוכל, עובר באיסור בורר.

גם כשהפסולת מועטה, וקל יותר להוציאה מתוך התערובת, המוציא אותה עובר באיסור בורר. למשל, אם נפלה קליפת ביצה לתוך סלט ביצים, אסור להוציאה לבדה, מפני שאסור להוציא פסולת מתוך אוכל, אלא יוציא אותה יחד עם מעט מהביצים, וכיוון שאפשר לאכול את חתיכת הביצה הדבוקה לקליפה, יש לה חשיבות, וממילא הוא נחשב כמפריד אוכל מאוכל, ואין בכך איסור. וכן אם נפל גרעין לימון לתוך סלט, לא יוציא אותו לבדו, אבל יכול להוציאו עם מעט סלט (עיין פניני הלכה שבת יא, בהלכה טו בדין הוצאת חרק מתוך תבשיל).

וכן מי שיש לו אשכול ענבים שיש בו ענבים טובים ופגומים, אסור להוציא מהאשכול את הפגומים, אלא בשעה שירצה לאכול, ייטול את הענבים הטובים ויאכלם.

וכן מי שאינו אוהב לאכול בצל והגישו לפניו סלט עם חתיכות בצל, אסור לו להוציאן מהסלט, מפני שהן נחשבות אצלו כפסולת. ואם ירצה לאכול מהסלט, יאכל את מה שהוא אוהב וישאיר את חתיכות הבצל בצלחת. ואם יש שם חבר שמוכן לאכול את חתיכות הבצל שבסלט שלו, מותר לו להוציאן כדי שחברו יאכל אותן לאלתר, שבאופן זה גם חתיכות הבצל נחשבות כאוכל (שש"כ ג, כג-כד).

וכן מי שאינו אוהב פטריות, והגישו לו מרק ובתוכו פטריות, אסור לו להוציאן. ואפילו אם יוציא בכל פעם בכף פטריות עם מעט מרק, כיוון שהוא צריך להוציא הרבה פטריות, ברור שדעתו רק על הפטריות והרי הוא נחשב כבורר פסולת מתוך אוכל ועובר באיסור (פניני הלכה שבת יא, הערה 18). אבל אם חברו אוהב פטריות ומוכן לאכול אותן מיד, מותר לו להוציאן מתוך הקערה שלו ולהעבירן לקערתו של חברו.

שישי כ׳ באלול ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת יא, ד

איסור בורר קיים רק כאשר שני המינים מעורבים ביניהם, אבל אם הם מונחים זה בצד זה, אין איסור להפרידם. למשל, כאשר ישנם לפניו אגוזים ובוטנים מעורבים, והוא רוצה לאכול לאלתר את האגוזים, מותר לו לקחת את האגוזים מתוך התערובת, ואסור לו להוציא את הבוטנים. אבל אם הם מונחים זה לצד זה, מותר להוציא את כל הבוטנים כדי להגיש את האגוזים, שהואיל ואינם מעורבים – אין בהם איסור בורר.

חתיכות של דג ממינים שונים שמעורבות אלה באלה, חלים עליהן דיני בורר, ומותר ליטול את החתיכות שהוא רוצה לאכול לאלתר, ואסור להוציא את החתיכות שאינו רוצה לאכול. ואף שהן גדולות, אם הן מעורבות אלה באלה, וצריך לטרוח ולחפש אחר החתיכות שהוא רוצה, יש בהן דין בורר. אבל אם כל החתיכות שהוא רוצה לאכול נמצאות למטה, מותר להסיר את העליונות כדי ליטול את התחתונות, שהואיל והן מסודרות, מין אחד למעלה ומין אחד למטה, אין בהפרדתם איסור בורר (רמ"א שיט, ג, באו"ה 'לאכול מיד'. ועי' שש"כ ג, הערה ז).

מי שהיו לו שזיפים ואפרסקים מעורבים, אם הם פירות מועטים, כיוון שהם גדולים, אין הם נחשבים מעורבים, ובכל אופן מותר להפרידם זה מזה. אבל אם הם מרובים, הם נחשבים מעורבים, וחלים עליהם דיני בורר, שאסור להפרידם זה מזה כדרך מלאכה, ומותר ליטול את הפירות שהוא מעוניין לאכול לאלתר, שכך היא דרך אכילה.

מי שיש לו מרק ובתוכו חתיכות קטנות של עוף או ירקות, כיוון שהן קטנות והרוצה להוציאן צריך לחפש ולטרוח אחריהן, חלים עליהן איסורי בורר. כלומר, כדי לאוכלן לאלתר מותר להוציאן מהמרק, אבל אסור להוציאן מהמרק כדי לאכול את המרק, וכן אסור להוציאן כדי לאוכלן לאחר זמן. אבל אם חתיכות הבשר שבתוך המרק גדולות, כיוון שאין צורך לחפש אחריהן, אין הן נחשבות כמעורבות במרק, ואין עליהן איסורי בורר. לפיכך מותר להוציאן מהמרק כדי לאכול את המרק לבדו. וכן מותר להוציאן כדי לאוכלן לאחר זמן. וכן הדין לגבי כופתאות שבתוך מרק צלול, שאינן נחשבות מעורבות במרק.

(דעת בני אדם קובעת אם הדבר נחשב בורר, וככל שהמרכיבים גדולים יותר כך צריכים שיהיו בכמות גדולה יותר כדי שיחשבו מעורבים, עי' הערה 3).