המצווה לתת מעשר כספים חלה על כל כסף שמגיע לאדם – בין כסף שקיבל בירושה, או כסף שהרוויח במשכורת או מסחר, או כסף שקיבל במתנה מקרובים או חברים, או מענקים שגופים שונים מעניקים, או פיצויים בעת סיום עבודתו, מכל הכספים הללו צריך להפריש מעשר כספים.
יש סוברים שגם מי שקיבל מתנה שוות כסף, כמו למשל מקרר, צריך לתת מעשר משוויו לצדקה (רשז"א). אבל ההוראה המקובלת, שרק מכסף צריך להפריש מעשר. לפיכך, חתן וכלה שקיבלו מתנות שונות וכספים, עליהם להפריש מעשר מהכסף בלבד.
אם נותנים לילד דמי כיס, משמע שהגיע לחינוך, עובדה שנתנו לו אחריות להשתמש בכסף לפי רצונו, ועל כן עליו להתחנך למצווה ולהפריש מעשר. ואף שההורים כבר הפרישו מעשר מן הכסף בעת שקיבלוהו, כיוון שעבר לידיו של הילד, עליו להפריש. אמנם כל זה בתנאי שהכסף ניתן לילד לשימוש חופשי, אבל אם ההורים נתנו לו כסף עבור נסיעות או קניית בגד או מכשיר מסוים, אין צריך להפריש ממנו מעשר. ורק אם נשאר עודף וההורים מסכימים שבנם ישתמש בו כרצונו, יפריש מהעודף מעשר.
הורים שנתנו לבתם הנשואה כסף כדי שתקנה לעצמה שמלה, אינה צריכה להפריש מעשר מן הכסף, מפני שהמתנה אינה כסף אלא שמלה. ואם יישאר עודף וכוונת הוריה שתוכל להשתמש בעודף כטוב בעיניה, תפריש מהעודף מעשר.