ארבע הלכות מהתורה – חלק א

רביעי ז׳ בתמוז ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה כ, ד

ארבע הלכות מן התורה ישנן בברכת כהנים: "אין מברכין אלא בלשון הקודש ובעמידה ובנשיאת כפיים ובקול רם" (שו"ע או"ח קכח, יד). וכשלא ניתן לקיים אחת מהן, אין לשאת כפיים.

ההלכה הראשונה, שמברכים בלשון הקודש. כידוע מצוות רבות מתבצעות על-ידי דיבור, וביארו חכמים במשנה (סוטה לב, א), שמצוות קריאת שמע ותפילה וברכת המזון אפשר לקיים גם בשפות אחרות (עיין א, י; טז, ט). אבל את ברכת כהנים צריכים לומר דווקא בלשון הקודש, שנאמר (במדבר ו, כג): " כֹּה תְבָרֲכוּ", בלשון הזו שכתובה בתורה.

יתכן שההסבר לכך הוא, שקריאת שמע – עניינה לבטא את האמונה שלנו בפה, ולכן לא חשוב כל כך באיזו שפה תאמר. וכן לגבי תפילה, העיקר שנבטא את תפילתנו בצורה מובנת. אבל ברכת כהנים היא ברכה שבאה מה' אלינו, והשפה שבה הקב"ה מגלה את רצונו בעולם היא לשון הקודש, ולכן הכהנים מצוּוים לומר את הברכה האלוקית בדיוק כפי שנכתבה בתורה.

ההלכה השניה היא, לומר את ברכת כהנים בעמידה. לפיכך, כהן חלש או נכה הנאלץ לשבת בכסא גלגלים, ואינו יכול לעמוד על רגליו אפילו בעת ברכת כהנים, לא ישא את כפיו. וזאת מפני שדין נשיאת כפיים כדין העבודה במקדש, שנאמר (דברים י, ח): "לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ", מה העבודה במקדש נעשית בעמידה, אף הברכה חייבת להאמר בעמידה (סוטה לח, א).

ההופעה השלימה של האדם היא בעמידה, כך הוא נראה מראשו ועד רגליו, ובכך הוא מבטא את מכלול כוחותיו, הרוחניים והמעשיים. וכדי שעבודת הכהנים וברכת הכהנים יהיו בשלימות, הן צריכות להתבצע דווקא בעמידה.

מחר נלמד את שתי ההלכות הנוספות.