תקנו חכמים שהרואה חבר טוב וחביב לאחר שלושים יום שלא ראהו, הואיל והתחדשה שמחה בליבו, יברך: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". אבל אם ראה את החבר בתוך שלושים יום, לא יברך על ראייתו, כי אין בה חידוש. יסוד גדול למדנו מהלכה זו, שיש ערך רב לחברות, ופגישה עם חבר טוב היא דבר בעל משמעות, עד שתקנו חכמים לברך על כך.
אמנם רבים אינם נוהגים לברך 'שהחיינו' בעת שנפגשים עם חבר.
אולם להלכה, אין לבטל מחמת חששות אלו ברכה שתקנו חכמים. ונכון להתחזק בקיום ברכה זו, שמבטאת את הערך המקודש שבחברות. וגם אין לאדם לחשוש שמא אינו יודע למדוד אם החבר חביב באמת, כי אין מדובר כאן בחברות נדירה ומיוחדת, שרק יחידי סגולה זוכים לה. אלא כוונת חכמים שכל אדם יברך על חבריו הטובים. וכל אדם רגיל, שאינו סגור מדי, יש לו מספר חברים שחביבים עליו, ואם ישמח לפגוש אחד מהם, אחר שלא ראה אותו שלושים יום – יברך.
ויש לדעת כי לא תמיד שמחים כל כך בפגישה עם חבר טוב. לפעמים אדם טרוד בדאגותיו, ועל כן ליבו אינו נפתח לשמחה. ולפעמים אין לו זמן להאריך בדברים, ואין לו שמחה מפגישה חטופה. ולמעשה, כל שבפועל אינו שמח בעת הפגישה – לא יברך.