בעשרה בטבת תקנו צום, מפני שבאותו יום בא נבוכדנאצר מלך בבל עם חילותיו לצור על ירושלים, וממצור זה התחילה הפורענות שנסתיימה בחורבן בית המקדש הראשון וגלות השכינה. ואמנם בימי בית שני המצור התחיל בתאריך אחר, מכל מקום תחילת חורבן בית המקדש ומלכות ישראל היתה בעשרה בטבת.
וכיוון שכבר נקבע צום בעשרה בטבת, נצטרפו לעניינו של הצום עוד שני מאורעות מצערים שחלו סמוך לאותו יום, מיתת עזרא הסופר בט' בטבת, ותרגום התורה ליוונית בח' בטבת. ואף הרבנות הראשית הוסיפה ותקנה, שיום זה יהיה יום הקדיש הכללי לכל קדושי השואה שלא נודע יום פטירתם.
לאחר מכן, בימי מלכות יוון, נגזרה על ישראל גזירה קשה: לתרגם את התורה ליוונית. והיה יום זה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שכן התורה שייכת לישראל, ובתרגומה ליוונית נטשטש יחודה והחלה להיתפש כדבר שכל אדם רשאי למשמש בו. והיה זה ביום ח' בטבת, וירד חושך לעולם שלושה ימים.
ואמר מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שיש לתקן בעשרה בטבת שלושה עניינים אלו.
א) לעומת המצור על ירושלים – לחזק את חומות ירושלים ולבנות את הארץ ברוח ובחומר.
ב) לעומת מיתת עזרא, יש להגדיל תורה ולהאדירה תוך עיסוק בקיבוץ גלויות כדרכו של עזרא הסופר.
ג) לעומת תרגום התורה ליוונית, יש להבריא את הרוח והתרבות הישראלית המקורית, ולעקור ממנה את הרוחות הרעות שדבקו בה במשך הגלות ושלטון הגויים.