לעיתים קורה שמגיע אורח סמוך לשעת הסעודה, וכל רצונו היה רק לומר שלום, ואולי למסור הודעה, או לברר דבר מה, וללכת אח"כ לאכול במקום אחר. אבל בעל-הבית שלא יודע את תוכניתו, מתחיל לחוש אי-נוחות, מצד אחד הוא סבור שהנימוס מחייב אותו להזמין את האורח להצטרף אליו לארוחה, שאם לא כן יראה כקמצן. אבל מאידך, אין לו חשק לטרוח כעת למען האורח, ובאמת הוא קצת חס על האוכל הטעים שיש לו, ובמיוחד שהאורח הזה שבא בלי להודיע – לא חביב עליו כל כך.
על פי ההלכה עומדות בפניו שתי אפשרויות פשוטות: האחת, לא להזמין את האורח. שהרי אם יזמין את האורח, יימצא שפיו שונה מליבו, בפה יזמין אותו ובתוך ליבו יתפלל שיסרב, וזה כמובן שקר, ולכן אם המארח אינו רוצה לארח אותו – שלא יזמין אותו. האפשרות השנייה, לשנות את ההרגשה, ולרצות בכנות שהאורח יאכל איתו, וכך להזמין אותו ביושר כשפיו וליבו שווים.
גם בעת הארוחה יש להיזהר מאיסור 'גניבת-דעת', למשל, אסור לומר לאורח, לכבודך פתחנו את בקבוק היין, כאשר ממילא התכוונו לפתוח אותו, או שהוא כבר היה פתוח. וכן אסור לומר על היין שהוא משובח מאוד, כדי לזכות על ידי כך להכרת תודה מצד האורח, כאשר בפועל היין פשוט (חולין צד, א).