אחת השאלות שמתעוררות מפעם לפעם היא, האם מותר לאדם להשתמש בחפץ של חבירו ללא רשותו? ראשית, יש לדעת שגם גניבה על מנת להחזיר נחשבת גניבה, ואם כן ברור שלקיחת חפץ ללא הסכמת הבעלים נחשבת גניבה, ואסורה מהתורה. השאלה היא מה יהיה הדין במקרה של חברים טובים, שאחד מהם אינו נמצא, וחבירו רוצה להשתמש באחד מחפציו. סביר מאוד שבעל החפץ מוכן שחבירו ישתמש בו ללא רשותו, השאלה האם מותר למעשה לסמוך על הסבירות הזו.
ברור שאם יש אפילו אחוז אחד שהחבר יתרעם על כך שלקחו את החפץ שלו ללא רשות, לכל הדעות אסור לשאול ממנו את החפץ ללא רשות, שהרי איסור הגניבה הוא איסור מהתורה, וכל זמן שישנו ספק יש להחמיר.
ונחלקו הפוסקים בשאלה, מה יהיה הדין כאשר ברור לאדם במאת האחוזים, שחבירו מסכים שהוא ישתמש בחפציו גם ללא רשותו. לדעת הגאון רבי זלמן מלאדי (שו"ע הרב הלכות מציאה א'), אע"פ שהוא בטוח במאה אחוז שחבירו מסכים, כל זמן שלא קיבל לכך רשות מפורשת, אסור לו להשתמש בחפץ ללא רשות. אבל לדעת הש"ך (חו"מ שנח, א), הואיל וברור לגמרי שבעל החפץ מסכים, ואין לו אפשרות לבקש את רשותו, מותר להשתמש ללא רשות מפורשת. למעשה נוהגים להקל כדעת הש"ך, ומנהג חסידות להחמיר כשאפשר.