השותה מים לפני צום כדי לאגור נוזלים בגופו לקראת הצום, או העומד לצאת למסע ושותה מים כדי שלא יצמא אחר כך, או מינקת ששותה מים כדי להרבות את חלבה, כל זמן שאין להם הנאה מן השתייה – לא יברכו. אבל אם שתו לשם כך מיץ, או שהיו צמאים ולכן הם נהנים מהמים – יברכו.
האוכל מאכל או שותה משקה לרפואתו, אם טעמם מר, אינו מברך. אבל אם אין טעמם רע, למרות שבלא הצורך הרפואי לא היה אוכלם, כיוון שחיכו נהנה מהם מעט – מברך. אבל המוצץ גלולה שיש לה טעם מסוים, רק אם הוא ממש נהנה מהטעם, מברך 'שהכל', ואם אינו נהנה, אלא שבעזרת הטעם הוא יכול למצוץ את הגלולה בלא תחושת גועל – לא יברך (שו"ע רד, ח, מ"ב מג).
הטועם מאכל רק כדי לדעת את טעמו, ואח"כ פולטו מפיו, לא יברך. וכן מי שלועס אוכל לתינוק, אע"פ שהוא מרגיש בטעמו, אינו מברך. אבל הלועס מסטיק צריך לברך 'שהכל', מפני שכוונתו ליהנות מן הטעם, וזו דרך הנאה מקובלת. בנוסף לכך הוא גם בולע את מרכיבי הטעם שבמסטיק.