תפקיד מרכזי ישנו לחזן, שהוא מנהיג את התפילה. פעמים שכל הקהל אומר איתו את התפילה והוא קובע את הקצב, ופעמים שהוא לבדו אומר את התפילה בשליחות הציבור, והקהל עונים אחריו אמן, כמו בחזרת הש"ץ ואמירת הקדישים, ולכן הוא נקרא 'שליח ציבור'.
לפיכך צריך לדקדק שיהיה שליח הציבור ראוי לתפקידו המקודש. שיהיה הגון, כלומר שלא יהיו בידו עוונות, ובמיוחד עוון גזל. ופרקו נאה, שלא יצא עליו שם רע אפילו בנערותו בעקבות עבירות שעבר בזדון. ויהיה ענו ומרוצה לעם, מפני שהוא שליח שלהם. ויהיה רגיל לומר את התפילה בדייקנות, ויהיה רגיל ללמוד בתורה ובדברי חז"ל. וידע לבצע את המנגינות כראוי, ויהיה קולו ערב, שעל ידי כך הוא מכבד את בוראו בקולו ומושך ומרומם את המתפללים לכוון בתפילתם. ואם לא מצאו מי שיהיו בו כל המעלות הללו, יבחרו את הטוב שבהם בחכמה ובמעשים טובים (תענית טז, א; שו"ע נג, ד-ה).
היו בפניהם שתי אפשרויות: זקן עם הארץ שאינו מבין את התפילה ומשבש את מילותיה, אבל קולו נעים והציבור רוצה בו, ולעומתו נער בן שלוש עשרה שאינו יודע את המנגינות אבל מבין את התפילה, הנער עדיף.
בימי תענית על גשמים שנעצרו, השתדלו שבנוסף לכל המעלות שנזכרו, יהיה החזן עני ומטופל בילדים ואין לו במה לפרנסם ויש לו יגיעה בשדה, שסבלו מהבצורת גדול. וכן כאשר התפללו על צרות אחרות, השתדלו שיהיה החזן אחד מאלו שסובלים באופן אישי מהצער שעליו מתפללים, או אחד ממנהיגי הציבור שנושא בעול הציבור (תענית טז, א; מ"ב תקפא, י).
וכן ראוי שהחזן יהיה נשוי, וכפי שהכהן הגדול היה צריך להיות נשוי. וכן ראוי שיהיה לפחות בן שלושים, כשם שבני לוי נכנסו לעבודתם בהיותם בני שלושים (רמ"א תקפא, א). בן תורה רווק וצעיר קודם לעם הארץ נשוי בן שלושים (מ"ב יג). ואם כבר הוחזק אדם להיות חזן, גם אם מצאו חזן עדיף ממנו, אין מורידים אותו מחזקתו אלא אם כן נמצא בו פסול (שו"ע נג, כה).