הנהגת השומעים – חלק א

רביעי כ״ג בסיון ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה יט, ג1
ידקדק השומע לענות אמן על כל ברכה וברכה מברכות הש"ץ, ואמרו חכמים (ברכות נג, ב): "גדול העונה אמן יותר מן המברך". וצריך לענות אמן במלוא כובד הראש. ויכוון באמירת אמן, שאמת היא מה שאמר המברך. למשל, אם שמע ברכת "שהכל נהיה בדברו", יכוון: אמת היא שהכל נהיה בדברו. וכשיש בברכה גם בקשה, כמו בברכת 'חונן הדעת', יכוון לשתי המשמעויות: א) אמת היא שהדעה ממנו, ב) הלוואי ויחון אותנו בדעה (שו"ע קכד, ו, מ"ב כה).
ולא יחטוף את האמן, לאומרה לפני שהחזן סיים את הברכה. ולא יקטוף את האמן, להבליע אותיותיה או להפטירה בשפה רפה וקול חלש. ולא ירחיק את עניית האמן מסיום הברכה, שאז היא נקראת 'אמן-יתומה' (עי' ברכות מז, א; שו"ע קכד, ח).
עניית אמן מבטאת את היחס של האדם לאמונה בה' יתברך. וכשהאמונה פגומה, גם החיים שהוא משפיע לנו נפגמים. ואמר בן עזאי: "כל העונה אמן יתומה – יהיו בניו יתומים, חטופה – יתחטפו ימיו, קטופה – יתקטפו ימיו. וכל המאריך באמן – מאריכין לו ימיו ושנותיו" (ברכות מז, א).

כתיבת תגובה