אדם שחלה בשפעת או אנגינה או במחלות אחרות שאין בהן סכנה, ושכב על מיטתו שלושה ימים, למנהג ספרדים יברך 'הגומל', ולמנהג אשכנזים לא יברך. אולם אדם שחלה בצהבת או בדלקת ריאות, לכל הדעות כשיבריא יברך 'הגומל'.
על ניתוח בהרדמה מקומית אין לברך 'הגומל', כי אין בו סכנה. ועל ניתוח בהרדמה כללית יש לברך. ואף שכיום הסכנה שבניתוחים פחתה מאוד, עדיין ישנם מקרים של סיבוכים וסכנות, ולכן יש לברך 'הגומל' אחר ניתוח בהרדמה כללית (עי' ציץ אליעזר יב, יח).
יולדת נחשבת חולה, ועליה לברך 'הגומל' לאחר שתתחזק מלידתה. ואפילו למנהג יוצאי אשכנז, שמברכים 'הגומל' רק לאחר דבר שיש בו סכנה, צריכה היולדת לברך. שהרי בכל לידה ישנה סכנה מסוימת, והראיה, שמחללים שבת כדי לטפל ביולדת.
בדרך כלל לאחר שבעה ימים היולדת כבר התחזקה מלידתה ויכולה לברך 'הגומל'. ולפעמים חולשת הלידה נמשכת שלושים יום, וממילא אשה כזו תברך 'הגומל' לאחר שלושים יום.
נשים צריכות לברך 'הגומל', יש שממתינות להזדמנות הראשונה שיימצאו במקום שיש בו מניין אנשים. ויש שבאות לשם כך לבית הכנסת, ולאחר קריאת התורה מסמנים לקהל שימתין בשתיקה, והאשה מברכת מעזרת נשים 'הגומל', והקהל עונה אחריה.
אמנם במקרים שהשמחה על ההצלה מהסכנה אינה גדולה, נשים שרוצות להקל ולא לברך רשאיות.
לדעת רבים קטן שניצול מהסכנה אינו מברך, ונכון שבעת שגדול יברך בבית הכנסת 'הגומל', יבקשו שיכוון גם עבור הקטן, וכך יצא ידי כולם.