לדעת מיעוט הפוסקים חיוב מעשר כספים מן התורה (כן משמע מתוספות תענית ט, א), ויש סוברים שהחיוב מדברי חכמים (ט"ז יו"ד שלא, לב), ויש סוברים שהחיוב מחמת מנהג (ב"ח שם).
אלא שצריך להדגיש, שלמרות שיש אומרים שהמקור למצוות מעשר כספים הוא במנהג, אין זה אומר שהנותן מעשר מקיים מצווה קלה שיסודה במנהג. שהרי ברור כי עצם מצוות הצדקה היא מן התורה, שנאמר (דברים טו, ז-ח): "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ… דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". כלומר, כאשר אפשר יש לספק את צרכיו של כל עני ועני, "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". אלא שבדרך כלל צורכי העניים מרובים, ואין אפשרות לספק את צורכי כולם, ועל כן קבעה ההלכה, שמידה בינונית לתת מעשר. נמצא אם כן שהמצווה לתת מעשר כספים היא ההגדרה כיצד לקיים את מצוות התורה כפי המידה הבינונית.
כלומר אף שיש אומרים שהמקור לנתינת מעשר הוא ממנהג, המנהג בא לפרש את מצוות התורה, והנותן פחות ממעשר אינו מקיים את מצוות התורה אפילו כמידה בינונית אלא כמידת בעל עין רעה.