שני ה׳ בתמוז ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה כ, ב
פניני הלכה תפילה כ, ב
בשעת ברכת כהנים צריך כל אחד ואחד מישראל לעמוד מול הכהנים, ויכוון דעתו לברכה, ולא יביט בכהנים או בדבר אחר, כדי שלא יסיח את דעתו מהברכה (שו"ע קכח, כג; מ"ב פט).
תקנו חכמים, שכהן שיש בגופו דבר משונה, שעלול לגרום לאנשים להתבונן בו ולהסיח את דעתם מן הברכה, לא יעלה לישא את כפיו. לכן, לפני שנהגו הכהנים לכסות את פניהם וידיהם בטלית, כל כהן שהיה לו מום בפניו או בידיו, כגון שהיו בפניו בהרות מיוחדות, או שהיו אצבעותיו עקומות, לא היה עולה לדוכן. אבל היום, שכל הכהנים נוהגים לכסות את פניהם וידיהם בטלית, מום שבפנים או בידיים אינו מונע את הכהן מלברך. אך גם היום אם יש לכהן מום שניכר ברגלו, לא יעלה לישא את כפיו, שמא הדבר יסיח את דעת השומעים. ואם הוא תושב קבוע באותו מקום, כך שהמום שלו כבר לא מסקרן את האנשים, יכול הכהן בעל המום לעלות לדוכן, משום שמן הסתם הדבר לא יסיח את דעת השומעים (שו"ע קכח, ל, לא).
וכן מי שיש לו מבטא משונה, כגון מי שמבלבל את הגיית האות 'אלף' בהגיית 'עין', לא ישא את כפיו, משום שהדבר יסיח את דעת השומעים מן הברכה. אבל מי שמדבר במבטא המקובל, אף שאין מדגישים בו את ה'עין' וה'חית' כראוי, כיוון שמבטאו מוכר, אין הוא מסיח את דעת השומעים. וכן ביחס לכל המבטאים המוכרים, אשכנזי, תימני וכיוצא בזה, שהואיל והם מוכרים אינם מסיחים את הדעת. ורק מי שממש מבלבל או משבש את ההגיות מעבר למקובל, או שהוא מגמגם מאוד, לא ישא את כפיו (שו"ע קכח, לג; מ"ב שם).
בכל אופן למדנו מדינים אלו עד כמה צריכים השומעים לכוון בברכת כהנים, שתקנו חכמים שכל כהן שיש בו דבר שעלול לבטל אותם מכוונתם – לא יעלה לדוכן.