הבדל עקרוני ישנו בין ברכות הנהנין לברכות המצוות: בברכות המצוות יכול אחד לברך עבור חבירו אף שהוא עצמו אינו צריך לברך כלל. למשל, אדם המניח תפילין ואינו יודע לברך, יכול חבירו לברך עבורו, למרות שהוא עצמו אינו מניח תפילין, וכך בכל המצוות. והטעם, שכל ישראל ערבין זה בזה, ולכל אחד מישראל יש שותפות במצוות שמתקיימות על ידי חבירו, לפיכך יכול אחד לברך עבור חבירו.
אבל ברכות הנהנין שאנו מברכים על מאכל ומשקה, הן ברכות רשות, שהנהנה צריך לברך עבור עצמו, ומי שאינו נהנה אינו קשור כלל לאכילה של חבירו, ולכן אינו יכול לברך עבורו. לכן, מי שאינו אוכל לחם, אינו יכול לברך 'המוציא' עבור חבירו. וגם אם חבירו אינו יודע לברך, אין הוא יכול לברך עבורו, אלא יאמר את הברכה לאט, וחבירו שאוכל יחזור אחריו מילה במילה וכך יצא ידי חובתו (ר"ה כט, ב, שו"ע ריג, ב).
לעיתים ברכת הנהנין היא גם ברכה של מצווה, כגון ברכת היין בקידוש והבדלה של שבת ויום טוב, ואז דינה כברכת המצוות, וגם מי שאינו שותה מהיין יכול לברך על היין בקידוש עבור מי שישתה (שו"ע קסז, יט-כ).